נולדתי בשנת 1917 לדב-ברל וללאה ברודר בכפר סנוקי שבפולין. בכפר זה התגוררו כחמש משפחות יהודיות. לאבי הייתה מכולת, לאחר פטירתו ניהלה אמי את המכולת. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה חמישה ילדים: יצחק, ברנדל-ברוריה, אריה, אברהם ואני. למדתי שש כיתות בבית הספר הפולני ואחר הצהריים למדתי עברית, יידיש, קריאה וכתיבה אצל מורה פרטי.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
עם תחילת המלחמה ברית המועצות שלטה באזורנו בהתאם לחוזה שנחתם בין שרי החוץ מולוטוב וריבנטרופ.
ב-22 ביוני 1941 גרמניה הפרה את ההסכם והגרמנים פלשו לאזורנו וכבשו אותו.
ביום שישי, בשעה שאמי עמדה להדליק נרות שבת, יצא ראש העיר בקריאה לכל ציבור היהודים, שכל החפצים בחיים ומעוניינים להציל את חייהם יעלו על הרכבת ויסעו לברית המועצות.

ברכבת משא זו נסענו אמי, אחותי ברוריה ושני ילדיה ואני. התגלגלנו בדרכים במשך חודשים אחדים.
אחי הבכור יצחק שהיה בעל משפחה, אישה ושני ילדים, שהיה סוחר בהמות אצל הרוסים, נסע יחד עם משפחתו לברית המועצות והגיע לטשקנט. אחי אריה נשאר בעיר ליד רובנו. הוא ורעייתו ושני ילדיו נורו למוות. הוא נטמן בבורות שחפרו היהודים עצמם בעיר. הצבא האדום גייס את בעלה של אחותי ברוריה ביום השני למלחמה, ממנה לא שב.

הגענו לקולחוז פנזה ועבדנו בגינת הירקות ובבית החרושת לסוכר. חיינו במקום כמחצית השנה. כשנפוצו השמועות כי הצבא הגרמני מתקרב נשלחנו לאזור אורל למקום הנקרא קפלסק. אחותי ואני עבדנו בבית חרושת לייצור נשק עד סוף המלחמה. מפעל הנשק נקרא "114" והוא נמצא ליד העיר קפלסק. היינו חייבים לצעוד ברגל כ-2 ק"מ מידי יום. באחד הימים פרצה שרפה במפעל ובשל חומר הנפץ שנמצא בו החל להתפוצץ. עובדים רבים מן המשמרת הראשונה נהרגו באסון. האסון ארע בשעת חצות, שעת החלפת המשמרות. למזלי נחלצתי בשלום מן הארוע. אמי חלתה ושוחררה מן העבודה ואני התחלתי לעבוד בתפירה.
בשנת 1945, לקראת סוף המלחמה, נישאתי לאשר מלין ונולדה לנו בת. בסיום המלחמה שבנו לפולין והגענו לז`ארוב. אחי יצחק שב מטשקנט ונפגשתי עמו בתחנת הרכבת. עזבנו את פולין ונסענו לאוסטריה בה חיינו שלוש שנים, שם נולדה לנו בתנו השניה.
בשנת 1949 עלינו ארצה. הגענו לבית העולים בחדרה, עברנו לטבריה וגרנו בבית ערבי נטוש ושם נולד בנינו.
הצטרפנו לארבעים ושמונה המשפחות שהקימו את מושב עדנים. בבעלותנו היה משק משגשג שכלל: פרות, עופות, פרדס ומשאית.
בשנת 1980 עברנו להתגורר בהוד השרון.
ילדינו: שרה ואהובה - פקידות במשרד, ודב - בעל מסגרייה.
זכיתי ליהנות משישה נכדים: בני, עומר, עינב, מיכל, אילת ולהב ומשלושה נינים: נעמה, עופר ואדם.
מאשה נפטרה באוקטובר 2008, יהי זכרה ברוך.