נולדתי בשנת 1920 ללנה ולמנדיל וולף בכפר ברסנה שברומניה. בכפר התגוררו 1,800 תושבים ומהם 80 משפחות יהודיות. אבי עבד בחקלאות ונפטר בשנת 1933. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: ישראל, בלה, רוזה ואני. למדתי ארבע כיתות בבית הספר.

בשנת 1938 השתלטו ההונגרים על האזור.
ב-19 במרס 1944 כבשו הגרמנים את האזור בהסכמת ההונגרים.
נלקחתי לגטו ברשט ושהיתי בו כשבועיים.

בסוף אפריל נשלחתי בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו והייתי בבלוק 14 כחודש וחצי.
הועברתי יחד עם קבוצה שמנתה 500 נשים למחנה הריכוז ברגן בלזן, מתוכן נהרגו 120 בחורות בהפצצה אווירית של האמריקנים שהייתה לפני ראש השנה.

בשל ההפצצה הועברנו לזומרדה אל בית החרושת ריין מטל. בבית חרושת זה ייצרנו כדורים לכלי הנשק. עבדתי בפרך בהפעלת מכונה לייצור כדורים, השימוש המרובה בכלור קילף את עור כפות ידיי. עבדתי בבית חרושת זה עד תום המלחמה.

עם התקרבות האמריקנים והצבא האדום נלקחנו ברכבות ליעד בלתי מוגדר. הרכבת החלה לנסוע ולפתע נעצרה ובמשך ימים היינו נתונים ברכבת סגורה ללא מזון ושתייה.
ברחתי מהרכבת וצעדתי ברגל למרחק של כ-15 ק"מ מקרלסבד. ישנתי בבור בגשם ובקור.
נכנסתי למסעדה ובעלת המסעדה נתנה לי קפה ושתי פרוסות עבות של לחם. כשביקשתי ממנה לעבוד במסעדה אמרה לי שאכן חסרה לה עוזרת אך הגרמנים מגיעים למסעדה זו וזה יהיה מסוכן עבורה.
פניתי ליער שם פגשתי יהודי פולני מסתתר שנמלט לאחר שש שנים במחנות. הפולני המיואש אמר לי שכאן כנראה יהיה מותו, ואני, ששקלתי 39 ק"ג לא יכולתי לעזור לו. המשכתי במסעי ופגשתי איש עשיר שבבעלותו רפת, אדמות חקלאיות ופועלים סובייטים ופולנים שעבדו בשירותו. האיש ורעייתו הסתירו אותי בארון מפני הגרמנים. הם נתנו לי לאכול בשפע רק חלב, גבינות, לחם, תפוחי אדמה וירקות, אך לא בשר, כדי שאשמור כשרות. סיפרתי למשפחה על קורותיי ועל השמדת היהודים, והחייל שהיה חבר של הבת וברח משרותו אישר את דבריי שאכן היטלר משמיד את היהודים. המשפחה הייתה מופתעת מאכזריותו של הפיהרר ועל כן הסירה את כל תמונותיו שהיו תלויות על הקיר. חייתי בעליית הגג כחודש וחצי כשהגברת נותנת לי דברי לבוש חדשים ונעליים חדשות. עזרתי בעבודת בית ותיקוני גרביים.
ב-8 במאי 1945 שוחררתי בידי הצבא האדום ונשארתי לגור בבית משפחה עד ה-15 בחודש.
שבתי ברכבת לברטיסלבה, בודפשט, אורדיה ולכפר ברסנה.
בשנת 1945 נישאתי למלך מליק בכפר.
בשנת 1963 עלינו ארצה באנייה "מולדת" לרמתיים ולמדנו באולפן בורוכוב.
לבעלי ולי נולדו שני בנים: משה - מהנדס בתעשייה האווירית, ואריה - גמלאי התעשייה הצבאית.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: טלי, אמיר, ניר וסיון.

חנה נפטרה בדצמבר 2013. יהי זכרה ברוך!