נולדתי בשנת 1927 לפאולינה ושמעון בעיר יסי שברומניה. לאבי היו סוסים ועגלות. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: ישראל, סלי, אתי ואני. למדתי שמונה כיתות בבית ספר יהודי "קולטורה" וכן למדתי ב"חדר".ב-25 ביוני 1941 החל ביסי פוגרום שבו נרצחו בין 8,000 – 14,000 יהודים. רבים נהרגו בעיר ואלפי יהודים נוספים נשלחו בשתי רכבות מוות לקלרשי-ילומיצה ולפודול אילואיה. כשנפתחו הקרונות נפלו מהם אלפי יהודים שנספו מחנק, מצמא ומרעב ששררו בקרונות.
בשנת 1941 כשנכנסו הגרמנים לאזור היינו חייבים לענוד את הטלאי הצהוב.
הגרמנים לקחו אותי לעבודה בבית המלאכה לרכבות. מאחר והייתי ילד, שיחררו אותי כעבור זמן מה.
אבי ואחי ישראל נשלחו ברכבת המוות שיצאה לאחר הפוגרום ביסי. הם הוסעו ברכבת במשך 5- 6 ימים. כשנפתחו הדלתות הסתבר כי אבי לא החזיק מעמד ומת.
אחי ישראל הצליח לשוב בשלום לביתו. ישראל נשלח לעבודת כפייה בפרדאל ושם היה עד 4 ביולי 1945.
אני נשארתי ביסי ועבדתי במסעדה וכך יכולתי לעזור בפרנסת משפחתי. משפחה שבבעלותה היה אטליז עזבה את העיר בשל המלחמה, ואני, כנער, ניהלתי את המקום במקומו כשאני עונד לזרועי את הטלאי הצהוב.
בעלה של אחותי אתי - מחקו שוורץ גורש למחנה בטרנסניסטריה ורעייתו נשארה בביתה.
ב-23 באוגוסט 1944 הגיע הצבא האדום ורומניה שוחררה.
בשנת 1946 החלטנו לעלות ארצה.
צעדנו ברגל עד הגבול הונגריה, וינה-אוסטריה, מילנו ומרומא שבאיטליה עלינו ארצה באמצעות הג`וינט.
בשנת 1947 נישאתי לרחל באוסטריה.
ב-17 במאי 1948 עלינו ארצה באנייה "נרקיס". הגענו לתל אביב-יפו בה חיינו שנה וחצי ומשם עברנו לרעננה לבית העולים למספר חודשים.
התגייסתי לצה"ל והייתי חייל קרבי בחטיבה 7 של יצחק שדה.
עבדתי באריזה במשך 20 שנה בהוד השרון ובתל מונד.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: סימה - עובדת בקניון מרגלית, צבי - עובד בתעשייה הצבאית ושולה – עובדת בסוכנות נסיעות.
זכינו ליהנות מתשעה נכדים: אמיר, לימור, רוית, שרון, עופר, אייל, דנה, עומר ושירה וכן משני נינים: אלון ודניאל.