נבו יורם (זולטן)נולדתי בשנת 1935 לקתלין ולשמעון נוימן בעיר בודפשט שבהונגריה. לאבי הייתה מעדנייה. הבית היה בעל צביון מסורתי והשתייכנו לזרם הניאולוגי. המשפחה מנתה שלושה ילדים: אנה, איבויה ואני.
בשנת 1943 נלקח אבי למחנה כפייה של הצבא ההונגרי בחזית הרוסית. ב-19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. על כניסתם נודע לי כשצפיתי בסרט בקולנוע. רצתי מבוהל ברחוב, נפלתי ואנשים דרכו עליי. זה היה מאורע טראומטי עבורי. הקהילה היהודית בבודפשט הייתה שאננה וחשבה שלא יאונה לה כל רע. הם לא ידעו שבכפרים ובעיירות החלו כבר הטרנספורטים למחנות ההשמדה. ענדנו טלאי צהוב בהתאם להוראות הממשלה ההונגרית. היהודים לא הורשו ללמוד באוניברסיטה. אמי עבדה בחנות למוצרי חלב. לימודיי בבית הספר הופסקו. החלו להתפרסם כרוזים שקריים שיש לגייס צעירים למען המאמץ המלחמתי. למעשה הכוונה הייתה לרכזם ולרשמם. אחותי אנה התיצבה עם צרור בגדים בבית חרושת ללבנים שהיה בפריפריה של בודפשט ונקרא צ`פל. מאותו יום שהתייצבה לא שבה יותר לביתה. בשנת 1944 נשלחה אנה למחנות: אושוויץ בירקנאו, לרוונסברוק ולברגן בלזן.
ביתנו היה אמור להכלל בתחומי הגטו, ואמי, מתוך תושייה, החליטה לעבור לבית דודתי שהיה מחוץ לחומות. איבויה הסתתרה אצל משפחה נוצרית באזור בודה, אמי - אצל משפחה נוצרית אחרת ואני אצל דודתי. דודתי שהיתה מטופלת בילדים, ברחה לכפר והתגוררה אצל נוצרי. נשלחתי למוסד ילדים בגטו בחסות שוויצרית או שוודית. במוסד סבלנו חרפת רעב ומתנאי היגיינה ירודים. בשל ההפצצות הכבדות נמצאנו מרבית הזמן במקלטים. בניין המוסד היה בעל שלוש קומות ואכלס כמאה ילדים בגילאי 4 - 12.
בינואר 1945 שוחררה בודפשט בידי הצבא האדום. בעת כניסת הצבא שכבתי במיטה מחוסר כוח. חיילי הצבא האדום פרצו דרך המקלטים ופרצו את הקירות. חייל הוציא מתרמילו לחם ונתן לי. אבי מצא אותי ונשאני כתינוק על ידיו. ראיתי רק חורבות והרס.
אבי כינס את אמי ואחותי בביתה של הדודה רוז`י מחוץ לגטו, כי ביתנו הופצץ ולא נשאר ממנו שריד. משקלי היה ירוד ביותר עקב טיפוס הבטן שלקיתי בו. אבי סיפר שחודשים מספר לפני השחרור ברח מהחזית בקרפטים ומצא את רעייתו. אבי נפגע מפגז שחדר לבניין ונפצע קשה מרסיס ענק שחדר לגולגולתו. הוא שכב בבית חולים של נזירות עם חיילים גרמנים והונגרים ואף אחד לא הסגירו. הצלב האדום מסר ילדים חולים ותשושים למשפחות אומנות עד להתאוששותם. גם אני נשלחתי לכפר בו חייתי שנה וחצי עד להחלמתי. למדתי משחק ושיחקתי בבודפשט בתפקידים קטנים בתאטרון על שם נדשי.
עליתי ארצה בשנת 1957. שיחקתי בהצגה אחת "אנה פרנק" בהפקה הונגרית באוהל שם.
עבדתי במחצבי ישראל, בסרטוט, מלונאות ומסעדה בתמנע, במלונות באילת ובניהול בתי הכורים. פתחתי בית מסחר למכשירי כתיבה, ציוד משרדי וספרים.
בשנת 1960 נישאתי לציונה.
נולדו לנו שלושה ילדים: אופיר - מנהל מכירות, יפעת - מורה בתיכון ונעמה - מנהלת משרד הפקות.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: יובל, עדי, רוני, הדר ורועי.