נוידרפר דבורה (דורה)נולדתי בשנת 1929 לאידה ולדוד ולדנר בעיירה אושווינצ`ים שבפולין. אבי עבד במסחר והיה בעל חנות. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שתי בנות: צילה ואני. למדתי שלוש כיתות.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. למחרת עזבנו את העיירה ואחרי כשלושה שבועות של מסע הגענו לעיירה לובצ`וב. כעבור שבועיים הגיעו הגרמנים גם לשם. חיינו בלובצ`וב למעלה מחצי שנה. הגברים נלקחו לעבודת ניקוי רחובות והילדים ניקו דירות. המצב היה בכי רע, סירבנו לקבל אזרחות של ברית המועצות וכעונש הוחלט להגלותנו לסיביר. במשך שלושה שבועות נסענו ברכבת משא לסיביר ועבדנו ביערות בכריתת עצים. חיינו בצריפי עץ בקור עז של 40 מעלות מתחת לאפס ובחוסר מזון, עד יולי 1941. הגנרל שיקורסקי יסד את הצבא הפולני שנלחם בנאצים ודאג לשחרר את כל היהודים ממחנות העבודה בסיביר. עברנו לנובוסיבירסק ומשם ברכבת לאוזבקיסטן-טשקנט ולסמרקנד. המוני פליטים הציפו את העיר ולא היה היכן לגור. ישנו ברחוב - שתי דודות מצד אמי ובעליהן, הוריי, אחותי ואני. אבי חלה בטיפוס ומצבו הדרדר מחוסר רופא ותרופות. אבי נלקח לבית החולים ובאותו לילה נפטר. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בסמרקנד בשנת 1941. עברנו לקולחוז וגם שם היו התנאים איומים. אמי חלתה ונפטרה וכן גם דודי. נשארנו עם דודתי. נודע לה כי קיים בית יתומים. עברנו לבית היתומים ודודתי שהחלה לעבוד בתפירה הרוויחה למחייתה והביאה לנו ביגוד. זכינו אף לתמיכה מהג`וינט והמצב החל להשתפר.
בערב האחרון ליציאתנו מבית היתומים קיבלנו זוג נעליים חדשות ובגדים. הועלנו על רכבת ונסענו לגבול האירני. גרנו בסככות פתוחות על שפת הים הכספי בפאחלווי שבאירן. נקראנו "ילדי טהרן". הג`וינט, גנרל שיקורסקי והסוכנות ובראשם הנרייטה סולד וגברת צפורה שרתוק התעניינו במצבנו וארגנו את עלייתנו בספינות מטהרן ארצה באמצע 1942. אף יהודי טהרן העשירים סייעו לנו ותמכו בנו בבגדים ובאוכל במשך חצי שנה. הפלגנו במשך שישה שבועות באנייה "נאורליה" עד שהגענו לקרצ`י שבפקיסטן ושם התאכסנו במחנה בריטי. היו שמועות שעומדים להפציצנו בעת ההפלגה. כל אחד מאתנו היה חגור בחגורת הצלה, אך האיטלקים לא הפציצו את האנייה. אחרי שלושה שבועות הגענו לנמל סואץ והורדנו בלב ים. נפגשנו עם אנשי הבריגדה היהודית וירדנו בסירות לחוף. היינו שם כ-800 ילדים.
בשנת 1943 הגענו מאלכסנדריה לרחובות ומשם לעתלית. אחותי ואני הצטרפנו למקווה ישראל ולמדנו עברית במשך חודשיים, אך בשל היות המוסד דתי עברנו לקיבוץ גבעת ברנר ושם למדתי בבית הספר. בשנת 1947 נשלחתי מטעם הסוכנות ללמוד גננות בויצ"ו בתל אביב. עבדתי כעוזרת גננת בתל אביב.
בשנת 1948 הכרתי את יעקב נוידרפר שהיה בהגנה וגויס לחי"ש גבעתי.
בשנת 1950 נישאתי ליעקב ובשנת 1951 התחלתי לעבוד כגננת והתגוררנו ברמת גן.
נולדו לנו שני בנים: יצחק - פקיד בכיר בבנק, ושלמה - מהנדס בחברת טלפונים סלולריים.
זכינו ליהנות משישה נכדים: רוית, עדית, נטע, נועה, אסף ושירה.
בשנת 2001 עברתי להתגורר יחד עם בעלי יעקב ז"ל בדיור המוגן "עד 120" בהוד השרון.