נולדתי בשנת 1927 לאסתר וליטמן ליטמן בעיר דרבן שברומניה. לאבי הייתה חנות כל-בו. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: מרים, מאיר, ייטי, פני, מנחם ואני. למדתי שש שנים בבית הספר הרומני.

בשנת 1940 החלו פוגרומים ברומניה.
בשנת 1941 הגיעו הגרמנים לאזורנו. כל היהודים העיר הצטוו לעזוב את העיר. לא הורשנו לקחת עמנו בגדים או שאר מטלטלים.

נסענו לוורניצ`ין ברכבת המיועדת לבהמות. היינו במקום יום ולילה בחוץ, ללא אוכל. נלקחנו למחנה כפייה בטירגו ז`יאו וגרנו שם במשך חודשיים. המחנה היה כבית סוהר ולא עבדנו בו. נשלחנו לעיר דורוהוי. אבי נלקח למחנה עבודה בבראילה. מדורוהוי נשלחנו ברכבת משא ללא כל מזון למחנה אטאקי, היינו במקום כיומיים.
בלילה, בשעה שתיים וחצי לערך, חצינו, אמי וששת ילדיה, את נהר הדנייסטר בסירות קטנות. ילדים ואנשים רבים נפלו לנהר וטבעו שם. נשלחנו למחנה טרנסניסטריה. כל הדרך למחנה מוגילב צעדנו ברגל באדמה בוצנית. סבתי ריבה לא יכלה להמשיך לצעוד ונפטרה במקום. המסע הרגלי נמשך יומיים כשאנו מלוּוים בז`נדרמים גרמנים ורומנים. הגענו למחנה טרופובה שם נשארנו כשנה. שוכנו בבית קולנוע שהיה מבנה אטום וללא חלונות. שכבנו כולנו על הרצפה. יצאנו מהעיר כ-3,000 יהודים ושבנו כ-300 איש. לקינו בטיפוס ובכינים. בשל הקרח לא היה אפשר לכרות קברים ועל כן קברו מאות אנשים בבור אחד. סבתי פרלה נפטרה במחנה ואף אחיה של אמי, ינקו, מת במוגילב. אכלנו מעט קלחי תירס שהיו בשטח וכן קליפות תפוחי אדמה.

בשנת 1942 צעדנו כל ששת האחים עם אמנו למוגילב שהייתה במרחק של כ-30 ק"מ. התגוררנו בחדר קטן ללא חלונות עד שנת 1944. התפרנסנו ממכירת דברי סדקית: סיכות, מחטים, גפרורים, סיגריות ועוד. הז`נדרמים עם כלביהם הפחידו אותנו. עבדנו בהבערת אש בבתי דתיים תמורת לחם, ובטוהרת גופות. אחי מאיר נלקח בידי הגרמנים לעיר קרוז`ופול שמשם אף איש לא שב בחיים. הוא צעד ברגל לאוקראינה. האח שב לביתו רזה ושדוף, רק עור ועצמות, ומלא כינים. המשפחה הייתה המומה בשובו הביתה. מאיר עבד בדנייסטר אצל הגרמנים, כשחש שאין לו כוח עוד לעבוד, ברח. הגרמנים הגיעו לביתנו לחפש אחריו. מאיר הסתתר בביוב על מנת שלא ילקח שנית למחנה הכפייה. אחותי פני נלקחה במקומו אך היא לא הסגירה את אחיה למרות האיומים על חייה.

בפורים 1944 שוחררנו בידי הצבא האדום ושבנו לדורוהוי. גם אבא שב מבראילה והופתע לגלות שמשפחתו שרדה. נאסר עלינו להגיע לדרבן מאחר והמלחמה טרם הסתיימה שם. בתום עשרה חודשים שבנו לדרבן. עבדתי בקולחוזים של הסובייטים ולאמי הייתה מכולת בטרופובה.
בשנת 1947 נישאתי לחיים ונולדו לנו שני ילדים.
בשנת 1966 עלינו ארצה והגענו להוד השרון. עבדתי במוסד "ארנהיים" כשש שנים. ביחד עם אחיי: מינה, פני ומנחם קנינו מוסד ילדים והפכנו אותו לבית אבות "סנטוריום הוד השרון".
שני ילדינו: בטי ואיזו הם רופאי שיניים.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: דייב, ג`וליה, אליזבת ולורן.