נולדתי בשנת 1924 לרחל-לאה וליצחק רפופורט בעיר דבינסק שבלטביה. המשפחה מנתה שלושה ילדים: שמריהו, שרה-רבקה ואני. הבית היה בעל צביון דתי מאד. כל החגים נחגגו כהלכתם. סיימתי ללמוד עשר שנות לימוד בבית הספר היסודי ובתיכון העברי. בעיר פעלו תנועות נוער יהודיות, אני נמניתי עם השומר הצעיר. אבי בנה תנורים ואמי הייתה עקרת בית. בשנת 1940 נכנסה ברית המועצות לעיר ושיחררו אותנו משלטון הלטבים. שנה אחת היו בעיר ובשנה זו הכל השתנה. אסור היה ללמוד בבתי ספר עבריים. את עשירי העיר שלחו לסיביר. חדר אחד הוקצה למשפחה היהודית ובשאר החדרים אוכסנו חיילים. בתי חרושת הולאמו. הורגש מחסור בלחם והחנויות רוקנו ממצרכי מזון.
ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה. כעבור חמישה ימים נסנו ברגל מהעיר ללא כל רכוש. אבי שהיה מגויס, דרבן אותנו לברוח מפני הגרמנים. ברחנו תוך כדי ההפגזות. בכל כפר שעברנו התנפלו היהודים על הכפריים בתקווה לקבל מזון. בהגיענו לגבול ברית המועצות-לטביה, נעצרה הרכבת והחיילים הורו לנו לרדת מן הקרונות. הגרמנים הפציצו את הקרונות שהיו עמוסים בכלי נשק והכול התפוצץ. כתוצאה מכך נהרגו כ-30 איש. שלושה ימים נשארנו בחוץ עד שנוצרי אחד אפשר לנו להיכנס לאסם. קיבלנו היתר להיכנס לברית המועצות ונסענו ברכבת כשישה שבועות עד סיביר אל העיירה טוגוצין. עבדתי יחד עם כ-250 איש במפעל שבו ייבשו ירקות למען החיילים. אני עבדתי במפעל כפקידה וכגזברית ומצבנו היה שפיר. מנהל המפעל ראה שמשפחתי יעילה ועובדת בחריצות, על כן נסע לקולחוז והביא לנו פרה ובכל חודש הוריד בעבורה ממשכורתנו. תוצרת הפרה סייעה לנו בכלכלתנו וגם מכרנו חלב למשפחות אחרות. קיבלנו משק עזר ובו גידלנו תפוחי אדמה וכרוב. אבי ואחי גויסו לצבא. אחי ברח מהצבא וישב חמש שנים בבית הסוהר. כעבור זמן נודע לנו שקיים מפעל לתפירה בו תופרים מדים לחיילים והמנהל והגזרן הראשי הם יהודים. לימים הגזרן הראשי - יעקב סטריקובסקי יהיה בעלי ואחיו המנהל - גיסי. בשנת 1943 גויסתי לצבא לדיוויזיה הלטבית ושירתי בה שנה, שם פגשתי את אבי. במחנה עבדתי בבית המרקחת אותו ניהלו זוג יהודים עד שנת 1944. שבתי לסיביר ועבדתי במשרד של בית החרושת לייבוש ירקות. בימי ראשון קיבלתי סוס או פר שבהם נעזרתי לנשיאת העצים הכרותים אותם כרתנו בעצמנו מן היער.
באפריל 1945 נישאתי ליעקב בעירייה וב-9 במאי 1945 המלחמה הסתיימה. בשנת 1946 עברנו לקרושניביצה וגרנו שם שלושה חודשים. נסענו ללודז` שם התארגנה תנועת אנשים "איחוד לודז`" ליציאה ארצה. מפולין נסענו לצ`כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה שם נולדה בתנו. שהינו שלוש שנים במחנה הפליטים נוי אולם, עד 1949. עלינו ארצה באנייה "עצמאות" בספטמבר 1949. התגוררנו בשיכון ירושבסקי במגדיאל.
עבדתי בדואר עד יציאתי לגמלאות. התנדבתי לביטוח הלאומי בייעוץ לקשיש וביע"ל - בביה"ח מאיר. זכיתי לאותות הוקרה מהוועד למען החייל, לאות ה"ליונס" למתנדב בהוד השרון וכן זכיתי לאשת השנה הארצית בהתנדבות לשנת 2001.
נולדו לנו שתי בנות: אסתר - מורה בחטיבת הביניים, וחוה - מנהלת מרפאה.
זכינו ליהנות משישה נכדים: נועם, ערן, יאיר, אסף, רחלי ונועה ומנין – עומר.