סידס פירי (פִּרחָה)נולדתי בשנת 1928, בתם יחידתם של חנה ודוד ברקוביץ, בעיר אוז`הורוד – אונגוואר שבצ`כוסלובקיה - עיר הבירה של הקרפטים. בית הוריי היה בית ציוני, על כן דאגו הוריי לרשמני לבית הספר העברי שבעיר, "הגימנסיה העברית", שנחשב לבית ספר בעל הישגים חינוכיים טובים. נאלצתי לדבר מילים בעברית ולשננן. בבית דיברו הונגרית. למדתי עד כיתה ו`, עד שההונגרים כבשו את האזור ואסרו על המשך הלימודים. בית הספר סגר את שעריו בשנת 1944.
אבי, בצד היותו ציוני, היה שומר מסורת ובימי שישי וחג התפלל בבית הכנסת.
ב-19 במרס 1944 נכבשה קרפטו רוס בידי הגרמנים.
ב-19 באפריל 1944 ריכזו הנאצים את כל יהודי העיר בבית החרושת ללבנים, שם שהינו כחודש ימים. אבי דוד נפטר כחודש ימים בטרם נאסרנו - אמי עוד זכתה להקים מצבה על קברו.
בחודש מאי יצאו הטרנספורטים מבית החרושת ללבנים לעבר מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו שבפולין. המשלוח האחרון יצא ב-3 ביוני 1944. אמי חנה, סבי מרדכי ברקוביץ, דודי ודודתי – רוזה ויוז`י זיכרמן ובנות דודתי ז`וז`י, מונצי וקוטי זיכרמן נספו במשרפות ביום בו הגענו למחנה. הייתי ילדה בת 14 בלבד שנשארה לבד במחנה והיה עליי להתמודד עם החיים הקשים שזומנו לי.
כל האסירות היהודיות שהגיעו עמי הופנו למחנה C, שם הייתי עד הפינוי. מזלי הטוב שמר עליי במחנה המוות - הבלוק אלטסטה בחרה 200 אסירות לעבודה במטבח ואני נמניתי עמן.
בחודש ינואר 1944 בשעה שהצבא האדום התקרב למחנה, פונו כל האסירים.
ב-18 בינואר צעדתי ברגל ב"צעדת המוות" הידועה לשמצה, כשמסביבי נהרגות ומתות רבות מן האסירות. צעדנו לכיוון העיר לנדסברג, אל המחנה קאופרינג-לאגר 7 שהיה מורכב מ-24 מחנות. הייתי אסירה במחנה זה כמחצית השנה.
ממחנה זה יצאתי למסע המוות השני. צעדנו במשך 4 – 5 ימים לכיוון הרי טירול, שם היו הגרמנים אמורים לחסלנו. בהיותנו בעיירה בוכברג, בשעה שהתכוננו לשינה באסם הגדול, הגיעו האמריקנים ושיחררו אותנו לחופשי. זה היה ב-1 במאי 1945.
במחנה קאופרינג – לאגר 7, פגשתי את בעלי לעתיד, יעקב סידס, שהיה חשמלאי במחנה.
התחתנו בשנת 1945 במינכן שבגרמניה. הבריגדה היהודית העבירה אותנו לערים שונות באיטליה: בארי, מודנה, סנטה מריה די לאוקה וגנואה, ושהינו שם עד עלייתנו ארצה. באיטליה נולד בננו הבכור, ברוך ז"ל. עלינו ארצה באניית המעפילים "קדימה", הגענו לחיפה בנובמבר 1947 עם עוד 794 עולים. הבריטים עצרו את האנייה והגלו אותנו לקפריסין. שהינו במחנה אוהלים כחמישה חודשים עד שהתאפשרה עלייתנו ארצה.
תרמתי לחברה בארץ בהתנדבות רבת השנים בעמותת יע"ל (יד עזר לחולה) ובמחלקת כוויות בתל השומר. פעמיים בשבוע פקדתי את בית החולים להביא סעד לחולים. זכיתי לתעודת הוקרה מטעם יע"ל על פעילות ההתנדבות. כעת אני גרה בדיור מוגן "עד 120" ואף כאן אני עוזרת במחלקה הסיעודית.
נולדו לנו בארץ שני ילדים: דני – מהנדס יצור תרופות, וחנה - העובדת בחברת החשמל.
בעלי ואני זכינו ליהנות מארבעה נכדים: שירלי, מירב, מאיה וליאור.