סיטי מרים (מגדה)
נולדתי בשנת 1930 לאילונקה-שרה-לאה ולינו-יעקב שוורץ בכפר קנטור-יאנושי ליד ניבטור שבהונגריה. אבי עבד ביקב ובכל מיני עבודות מזדמנות. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שלושה ילדים: יוסי, מנשה ואני.
בשנת 1939 נלקח אבי למחנה עבודה בהונגריה, משם נשלח למחנה באוקראינה. אף אנו נעצרנו ודודי האמיד שיחרר אותנו. נעצרנו כמה פעמים ושוחררנו. בשנת 1941 נשלחנו בטרנספורט למחנה באוקראינה מאחר ולא היו ברשותנו תעודות נתינות הונגרית. רוכזנו במחנה השמדה בגבול אוקראינה קרפטורוס. ההונגרים שמרו עלינו. לאחר שבו שוחררנו. כשחזרנו, בשעת חניית הרכבת, שמעה לפתע את קולו של בעלה שהיה יחד עם השוטרים. אבי חיבק ונישק אותנו וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. בשנת 1941 קיבלנו הודעה שהוא קפא באוקראינה.
שבנו לנירבטור. המשכתי ללמוד וסיימתי כיתה ו` בבית ספר יהודי. בשנת 1942 למדתי בבית ספר נוצרי. נשלחתי לאחות של אמי בבודפשט. לדודה היה ילד ואני סייעתי לדודתי בעבודה בחנות הירקות. חייתי בבית דודתי יחד עם בת דודה אחרת שבאה אף היא לגור שם, עד כניסת הגרמנים להונגריה ב-19 במרס 1944. נשארנו עם הדודה, בנה והתינוקת. אמי ואחיי נשלחו לגטו שימה פוסטה ובב` בסיון 1944 נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
חיינו בצפיפות וסבלנו חרפת רעב. התגנבתי החוצה דרך בית החולים וכך השגתי מעט לחם. הגטו היה מוקף בחומה ולא היה אפשר לעבור דרכה. פעם נתפסתי בידי אנטישמים, ה"נילאס", והודות לתעודה שהייתה בידי ניצלתי. הנילאס הצעידו אותנו יום שלם. לאורך הדרך עמדו ההונגרים כשהם מכים אותנו וצועקים. אנו היינו חייבים לצעוק "הייל היטלר", "הייל סאלאשי". הדודה שהייתה הרה שוחררה מן הצעדה עם בנה. בת הדודה ואני צעדנו עד שהגענו למחנה גדול מחוץ לבודפשט. שוב מזלנו שיחק ושוחררנו. שבתי לגטו לבית דודתי. יום אחד הגיעו הנילאס ואמרו לי להמתין בצד. זה היה ביום האחרון שבו שמרו הנוצרים על בתי היהודים. אשת שוער הבית ושתי בנותיה, שהיו חברותיי, ראו אותי ושיכנעו את הנילאס לעזוב אותי. כך שוחררתי בשלישית.
שוחררנו ב-18 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. חיכיתי בכפר שלי לשובם של בני משפחתי כשאני שבורה נפשית. בן דודי החל לארגן קבוצות נוער של השומר הצעיר לעלייה לארץ. הצטרפתי לקבוצת בני עקיבא להכשרה חקלאית.
בשנת 1946 עלינו ארצה מהעיר סרד בעלייה לא חוקית מטעם ה"הגנה". בעתלית עבדתי במטבח. נשלחתי ל"מקווה ישראל" ולמדתי שם שנתיים. ברמתיים פעל מוסד "רותי" לילדים קטנים והתחלתי לעבוד בו. בשנת 1949 למדתי בתלפיות גננות במשך שנה וחצי.
עבדתי בפלוג`ה עם העולים שהגיעו בעלייה הגדולה מטריפולי.
עד היום אני גננת בגן ילדים.
בשנת 1951 נישאתי ליוסף סיטי ונולדו לנו שלושה ילדים: רפאל - מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים, שרה - אחות, ואמירה - למדה מחשבים, חינוך מיוחד וכעת לומדת גרפיקה.
זכינו ליהנות משישה נכדים: אלעד, בועז, שרי, נועם, יעלי, ותמרי.
נולדתי בשנת 1930 לאילונקה-שרה-לאה ולינו-יעקב שוורץ בכפר קנטור-יאנושי ליד ניבטור שבהונגריה. אבי עבד ביקב ובכל מיני עבודות מזדמנות. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שלושה ילדים: יוסי, מנשה ואני.
בשנת 1939 נלקח אבי למחנה עבודה בהונגריה, משם נשלח למחנה באוקראינה. אף אנו נעצרנו ודודי האמיד שיחרר אותנו. נעצרנו כמה פעמים ושוחררנו. בשנת 1941 נשלחנו בטרנספורט למחנה באוקראינה מאחר ולא היו ברשותנו תעודות נתינות הונגרית. רוכזנו במחנה השמדה בגבול אוקראינה קרפטורוס. ההונגרים שמרו עלינו. לאחר שבו שוחררנו. כשחזרנו, בשעת חניית הרכבת, שמעה לפתע את קולו של בעלה שהיה יחד עם השוטרים. אבי חיבק ונישק אותנו וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. בשנת 1941 קיבלנו הודעה שהוא קפא באוקראינה.
שבנו לנירבטור. המשכתי ללמוד וסיימתי כיתה ו` בבית ספר יהודי. בשנת 1942 למדתי בבית ספר נוצרי. נשלחתי לאחות של אמי בבודפשט. לדודה היה ילד ואני סייעתי לדודתי בעבודה בחנות הירקות. חייתי בבית דודתי יחד עם בת דודה אחרת שבאה אף היא לגור שם, עד כניסת הגרמנים להונגריה ב-19 במרס 1944. נשארנו עם הדודה, בנה והתינוקת. אמי ואחיי נשלחו לגטו שימה פוסטה ובב` בסיון 1944 נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
חיינו בצפיפות וסבלנו חרפת רעב. התגנבתי החוצה דרך בית החולים וכך השגתי מעט לחם. הגטו היה מוקף בחומה ולא היה אפשר לעבור דרכה. פעם נתפסתי בידי אנטישמים, ה"נילאס", והודות לתעודה שהייתה בידי ניצלתי. הנילאס הצעידו אותנו יום שלם. לאורך הדרך עמדו ההונגרים כשהם מכים אותנו וצועקים. אנו היינו חייבים לצעוק "הייל היטלר", "הייל סאלאשי". הדודה שהייתה הרה שוחררה מן הצעדה עם בנה. בת הדודה ואני צעדנו עד שהגענו למחנה גדול מחוץ לבודפשט. שוב מזלנו שיחק ושוחררנו. שבתי לגטו לבית דודתי. יום אחד הגיעו הנילאס ואמרו לי להמתין בצד. זה היה ביום האחרון שבו שמרו הנוצרים על בתי היהודים. אשת שוער הבית ושתי בנותיה, שהיו חברותיי, ראו אותי ושיכנעו את הנילאס לעזוב אותי. כך שוחררתי בשלישית.
שוחררנו ב-18 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. חיכיתי בכפר שלי לשובם של בני משפחתי כשאני שבורה נפשית. בן דודי החל לארגן קבוצות נוער של השומר הצעיר לעלייה לארץ. הצטרפתי לקבוצת בני עקיבא להכשרה חקלאית.
בשנת 1946 עלינו ארצה מהעיר סרד בעלייה לא חוקית מטעם ה"הגנה". בעתלית עבדתי במטבח. נשלחתי ל"מקווה ישראל" ולמדתי שם שנתיים. ברמתיים פעל מוסד "רותי" לילדים קטנים והתחלתי לעבוד בו. בשנת 1949 למדתי בתלפיות גננות במשך שנה וחצי.
עבדתי בפלוג`ה עם העולים שהגיעו בעלייה הגדולה מטריפולי.
עד היום אני גננת בגן ילדים.
בשנת 1951 נישאתי ליוסף סיטי ונולדו לנו שלושה ילדים: רפאל - מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים, שרה - אחות, ואמירה - למדה מחשבים, חינוך מיוחד וכעת לומדת גרפיקה.
זכינו ליהנות משישה נכדים: אלעד, בועז, שרי, נועם, יעלי, ותמרי.