נולדתי בשנת 1923 לשרה ולישעיהו בעיר פיטרה נימץ שברומניה. אבי היה נגר. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שבעה ילדים: פרלה, טובה, אהרון, רחל, שושנה, משה ואני. למדתי ארבע שנים בבית הספר.בשנת 1940 נלקחו כל הגברים כבני ערובה והושמו בבית הכנסת ובמשטרה הצבאית למספר חודשים. בין הגברים העצורים הייתי אף אני. בשנת 1941 נשלחתי למחנה עבודה דואגה בו הייתי עצור במשך שנה וחצי. יצקנו עמודי בטון אשר נועדו לביצורים. החיים במחנה היו קשים מאד, גרנו מתחת לאדמה יחד עם עכברי השדה. המזון היה דל ונורא. כשהיינו צועדים למטבח הרוח הייתה מעיפה את הכינים לצלחות.
יום אחד נפל על רגלי הימנית עמוד. נשלחתי לבית החולים ולאחר כחודש שבתי לביתי. החיילים הרומנים החזירו אותי למחנה.
הצבא האדום שחרר את המחנה ב-23 באוגוסט 1944, יום שחרור רומניה. האנשים רקדו ברחובות, ניגנו, צהלו ושמחו ובמיוחד בכו משמחה על השחרור.
שבתי לביתי בפיטרה נימץ. הייתי צל של עצמי. בביתי נותרו הוריי, אחיותיי ואחי הצעיר שהיה עדיין ילד. רק אני נשלחתי למחנה עבודה. החנות של אבי נגזלה. מהבית בו התגוררנו נותר לרשות הוריי רק חדר אחד בו התגוררה כל המשפחה.
עבדתי בחנות מכולת וכן עם הוריי בנגרות. הייתי אמור להתגייס לשורות הצבא הרומני, אך ברחתי ולא התגייסתי.
בשנת 1947 עליתי ארצה דרך אוסטריה, גרמניה ואיטליה. נתפסנו בידי הבריטים ונשלחנו למעצר באי קפריסין. הייתי עצור במחנה במשך שנה.
בשנת 1948 הגעתי לארץ. מהאנייה הגעתי לשדה הקרב. שירתי בחיל הרגלים, נלחמתי בנגב והוצבתי בתל השומר.
לאחר שחרורי מהצבא עבדתי בבניין.
בשנת 1950 עלו ארצה הוריי ויתר בני משפחתי. אחי משה היה בעליית הנוער והצטרף לקיבוץ עין שמר. הוריי התגוררו אִתי במגדיאל.
עבדתי במגדיאל בעבודות מזדמנות בבניין ובלולים.
בשנת 1954 נשאתי לאישה את קיילה. עבדנו יחד בסוכנות כביסה בהוד השרון עד שיצאנו לגמלאות.
נולד לנו בן: צבי - כלכלן.
זכינו ליהנות משני נכדים: נדב ומיכאל