סימון קיילה (קלרה)נולדתי בשנת 1928 לביילה-דינה ומשה צ`בוטרו בעיר סוליצה במחוז בוטושאן שברומניה. בעיר חיו כ-10,000 יהודים. אבי היה סנדלר, ראש הקהילה הציונית, חבר ועד הקהילה היהודית וגבאי בבית הכנסת הגדול של סוליצה אותו בנה סבו יצחק. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שלושה ילדים: יוסף, אלישבע ואני. למדתי ארבע שנים בבית הספר היהודי ושתי כיתות בבית הספר הממלכתי לבנות.
בשנת 1940 נעצרו הגברים לשלושה חודשים ואנו הגנבנו להם מזון מבעד לגדר. בשנת 1941 נכנס הצבא הגרמני לסוליצה. שבועיים לפני חג השבועות גורשו כל יהודי העיירה שטפנשטי והגיעו אלינו. אחרי חג השבועות גורשנו גם אנו, ועם מעט מטלטלים צעדנו בגשם נוראי לבוטושאן, כשהיעד הוא מחנה טרנסניסטריה או מוגילב. ד"ר פלדרמן, יהודי עשיר מבקאו, בעל בית חרושת לסוכר, שבנוֹ למד באוניברסיטת בוקרשט יחד עם בנו של שליט רומניה-אנטונסקו, שיחד את הרשויות לבל נגורש לטרנסניסטריה. נלקחנו לפיאצה פרדיננד ליד שוק הבהמות. אבי שיחרר את בנות המשפחה והדודה. בבוטושאן רוכזו כל יהודי העיירות: סוליצה, פרומשיקה, חרלו, שטפנשטי, מיכלן, סובן ובוצ`יצ`ה. לדודי הייתה מאפיית בייגעלך ואנו הסתתרנו מעל התנור הגדול מאחורי וילון. בבוקר הלכנו עם אבא ושוכנו בבית משפחה יהודית. במשך שלוש שנים עברנו שישה מקומות מגורים. אמי עבדה כתופרת. אבי נלקח עם בנו למחנה עבודה מחוץ לעיר, מחנה 37 של הצבא הרומני, ואחי יוסף היה ב-38 ובמחנה בטירספול. החיים בבוטושאן היו קשים ביותר, סבלנו מרעב וממחלות. מכרנו את כל רכושנו על מנת לשרוד. אמי וסבתי התחזו לכפריות ונכנסו לשוק יחד עם הגויות עד שנתפסו בידי הגרמנים וספגו הצלפות שוט עד זוב דם. גויה רוסית שהייתה עדת ראיה להלקאה שלחה עם בתה סל מצרכים מחוותה מהם התקיים כל הרחוב. אף בעלה סיפק לנו מזון. הגויה עשתה זאת למענינו ללא תמורה. כשנישאה בתה, תפרה לה אמי את שמלת הכלה ונתנה מתנות לכל המשפחה - בגדים ונעליים.
ב-10 באפריל שנת 1944 נכנס הצבא האדום ובוטושאן שוחררה. הגרמנים הפציצו בליל הסדר את בוטושאן. בתי הכנסת שימשו את הגרמנים כמשרדים ומפאת נסיגתם המהירה השאירו במקום מסמכים רבים אותם רצו להשמיד. אף פצצה לא פגעה בבתי הכנסת.
שבנו לסוליצה. ביתנו היה במצב מחריד - רק הקירות נותרו. התגוררנו אצל שכנים גויים. בערב סוכות שב אחי עם בן דודו איציק מן המחנה. כשראה אחי אותי עומדת ליד הדלת נעתקו המילים מפיו ולא יכל לדבר. גררתי את אחותי לראות את אחיה. אמי הכניסה לחם לתנור וכשראתה את בנה צעקה "יוסל`ה!" והתעלפה. אותה תמונה נשנתה בביתו של איציק, השמחה וההתרגשות היו בשיאם. חצי שנה אחי לא יכל ללכת על רגליו בשל רזונו ופצעיו.
חמש פעמים היינו מסורבי עלייה. בשנת 1950 עליתי ארצה באנייה "טרנסילבניה". הגעתי למחנה דוד ומשם לבית העולים בעין שמר בו שהיתי שנה. עברתי לפתח תקוה ולמדתי תפירה. בשנת 1954 נישאתי ליחזקאל ועברנו למגדיאל.
עבדתי במכבסה יחד עם בעלי בהוד השרון עד שיצאנו לגמלאות.
נולד לנו בן: צבי – כלכלן.
זכינו ליהנות משני נכדים: נדב ומיכאל.