סלובטיצקי פולה (פרלה)נולדתי בשנת 1922 לצפורה וליעקב גולדנברג בעיר קישנב ברומניה. העיר הייתה בעלת צביון יהודי וכל היהודים בה חיו ברווחה כלכלית נאותה. אבי היה קמעונאי, את סחורתו היה מחלק בין חנויות המכולת. בביתנו היו מחסנים בהם אחסן אבא את סחורתו. ביתנו היה בית דתי. היינו חמישה ילדים: רפאל, מרים, יוסף, חנה ואני. הפסקתי את לימודיי שנה לפני בחינות הבגרות, מאחר שכוחות ברית המועצות השתלטו על האזור.
הגרמנים כבשו את העיר ב-27 ביולי 1941.
עם כניסת הגרמנים לעיר החל מסע הבריחה של משפחתנו. נמלטנו מפני הגרמנים כשלגופנו בגדים, ובידינו כסף מזומן, תכשיטים וטלית. אחי רפאל היגר לפני המלחמה לארגנטינה, יוסף ברח למולדביה עם משפחתו ואחיותיי מרים וחנה ברחו לטשקנט.
נדדנו בדרכים במשך ארבעה חודשים תמימים. אבי יעקב נפטר משברון לב בשל הסבל בדרכים והתאכזרות הגויים כלפינו. נאלצתי יחד עם גויים מהסביבה לכרות לו קבר. אבדת האב הייתה קשה מנשוא וכך נדדנו בדרכים רק אמי ואנכי.
בדרך סבלנו מגילויי אנטישמיות. גויה שפגשנו וביקשנו ממנה לחם תירס, זרקה אותו עלינו, כשהיא צועקת לעברנו: "זה הלחם של הכלב". בכל יום עברנו בכפרים, ביערות, כשאנו רעבות ונפוחות מרעב. לאורך הדרך מכרנו את התכשיטים תמורת כיכר לחם. סבלנו מרעב, מהקור העז שבגינו סבלנו מכוויות קור, מהאי וודאות ומהלינה תחת כיפת השמיים, באסמים או ביערות. כשהגענו לבוכרה, בחודש אוקטובר 1941 הקור היה עז במיוחד.
בבוכרה עבדתי בסניף הדואר. עוני כבד שרר בבוכרה. לכל אדם הוקצב לחם במשקל של 400 גרם תמורת עבודתו. מאחר ואמי לא עבדה, הקצבתה ללחם עמדה על 200 גרם בלבד.
שנה וחצי לפני סיום המלחמה, בשעה שהצבא האדום כבש את רומניה, צ`כוסלובקיה ואזור הבלקנים השתפר המצב בבוכרה וכבר לא סבלנו חרפת רעב.
בשנת 1944 נישאתי לחיים סלוטיביצקי, אף הוא פליט שברח מביתו שבפולין לבוכרה.
בשנת 1946 חזרנו לפולין לעיר ז`נביצה. מאחר ובעלי היה ציוני התאזרנו בסבלנות עד שקיבלנו היתר לצאת מפולין לישראל.
לבעלי ולי נולדו בפולין שני ילדים: יעקב – מנהל מפעל בוונצואלה, ומשה – עוסק באלקטרוניקה.
בפברואר 1957 עלינו ארצה מפולין. אמי נותרה בבוכרה יחד עם אחיותיי.
בארץ עבדתי כמחסנאית ואחר כך הייתי מטפלת בילדים ועוזרת גננת.
התנדבתי בביטוח הלאומי במשך חמש שנים וזכיתי לתעודת מתנדבת.
התראיינתי ב"יד ושם" ותיעדתי את קורות משפחתי בתקופת השואה.
למדתי שנים רבות בבית האומניות בחוג לגמלאים והרחבתי שם את השכלתי.
זכיתי לשלושה נכדים נפלאים: לילך, חגית ושי.