ספורטה שלמה (מוניס)
נולדתי בשנת 1930 לרז`ין וליצחק בעיר סלוניקי שביוון. לאבי היתה חנות גדולה לצרכי חשמל. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שלושה ילדים: לילאן, ויטל ואני. למדתי שש כיתות בבית הספר.
ב-6 באפריל 1941 כבש הצבא הגרמני את יוון. בשנת 1942 קיבלו הגרמנים מראשי הקהילות את רשימת כל יהודי העיר.

ב-11 ביולי 1942, בשבת השחורה, ריכזו הגרמנים את כל הגברים, 9,000 איש, מגיל 18 – 45 בכיכר העיר המרכזית וביניהם את אבי. רישום היהודים בידי הגרמנים עורר אצל אבי את החשש שהם מתכוונים לגרש, להתעלל או להחרים את כל הרכוש ועלינו להסתלק מן המקום בהקדם האפשרי.

בתחילת 1943 הגיעו משאיות לחנות של אבי והחרימו את כל הסחורה מתוצרת גרמנית: AEG וסימנס, וכן את כל תכולת חנות הסדקית הגדולה של סבי. היהודים רוכזו בגטו ליד תחנת הרכבת כדי לזרז את משלוחנו למחנות ההשמדה. מאחר ואבי חש בסכנה, עזבנו את דירתנו שהייתה במקום יוקרתי ונדדו בעיר בתעודות מזויפות של גויים. מכרנו את תכולת הבית: פסנתר, שטיחים וכל דבר בעל ערך. הקצבת המזון בתלושים לא הספיקה לקיום. עברנו משכונה לשכונה ומדירה לדירה כי ברגע שנודע שאנו יהודים ריחפה עלינו סכנת חיים. שמי בתעודה היה טאקיס פאפאדופולוס. בקיץ 1943 סלוניקי סגרה עלינו. נסענו לארדאה, אזור נופש בצפון סלוניקי, המשופעת במעיינות מרפא. השתכנו בבית מלון. בתקופת החופש נטמענו בנקל בין הנופשים הרבים. לקראת אוקטובר 1943 המקום התרוקן מנופשים ואנו הפכנו להיות נטע זר. השומר הבין שאנו יהודים והודיע לנו שלא יסגירנו. בדצמבר 1943 התפרצו ארבעה אנשי גסטאפו לחדרנו באקדחים שלופים, הורו לנו להרים ידיים וציינו שאנו יהודים ושמנו ספורטה. הם דפקו בקתות הרובים על הקירות בתקווה למצוא כסף וזהב מוחבאים. הם גזלו את שעון היד של אמי ואת טבעת היהלום. עברנו לכפר לרגלי הר אורמה, שהיה פרימיטיבי ביותר. ראש הכפר קלט אותנו וקיבלנו חושה ובה חדר אחד. החיים הפכו קשים מאד וחליתי בטיפוס ובמלריה והיו לנו כינים. חיינו בכפר עד סוף המלחמה, במרס 1945, כשהצבא הגרמני נסוג מיוון והבריטים נכנסו.
סבי, סבתי, דודים ושאר בני המשפחה נספו במחנה ההשמדה באושוויץ בירקנאו.

במרס 1945 שבנו לסלוניקי לדירה עלובה. הסוכנות הציעה לאחותי ולי לעלות ארצה - אחותי החליטה להישאר ביוון. בתחילת אוגוסט 1945 הגעתי למחנה עתלית עם עליית הנוער בדרכון חוקי. הופנינו למשק הפועלות בחדרה אל בית הספר החקלאי, שם למדתי ועבדתי שנה וחצי. דודי לימד אותי חשמלאות בניין ועבדתי אתו עד 1948.
התגייסתי לחיל השריון ושירתי בקבע 28 שנים, ממלחמת העצמאות עד מלחמת יום הכיפורים. השתחררי בדרגת רב סרן. עבדתי בחנות לכלי עבודה וכאיש משק בחברת השמירה.
בשנת 1954 נישאתי לרות אסיאו.
נולדו לנו שלושה ילדים: דורית - עובדת בתיירות, רונן – איש ביטוח, ואיריס - מורה.
זכינו ליהנות משמונה נכדים: שחר, חן, רז, ירדן, עינת, נועם, מעיין ותור.
זכיתי לתעודות הוקרה והערכה מהצבא.

שלמה נפטר במרס 2010, יהי זכרו ברוך.