פוטשניקוב צילה (צ`סלבה)נולדתי בשנת 1930 לחסיה ודוד רוז`נסקי בעיר וילנה שבפולין. לאבי היו מכולת ומאפייה. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שתי בנות זלטה-גאלה ואני. למדתי שנתיים בבית ספר יהודי בשפה הפולנית ושנתיים בבית ספר יהודי "ריאל גימנסיה".
ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה. בספטמבר רוכזו היהודים בגטו וילנה. בתחילה הוקמו שני גטאות, אחד גדול והשני קטן יותר. אני הייתי בגטו הקטן. ביום כיפור ערכו סלקציה וחיסלו את הגטו הקטן. 5,000 יהודים נשלחו ליער פונאר ונורו שם. הוריי, אחותי, דוד ובן דוד גרו בחדר אחד בגטו הגדול. למשפחה הייתה תעודה המעידה כי הם עובדים חיוניים, לכן לא חוסלה. מאחר ולאבי לא הייתה תעודה, רשם דודי את אמי, אחותי ואותי על שמו, וכך נשארנו בגטו. חליתי בצהבת קשה. כשהוריי הלכו לעבוד בתיקון פסי הרכבת הם פגשו את מריה אורבנוביץ` שזכתה לתואר חסידת אומות העולם. האישה הבּוּרה שהייתה לקוחה קבועה שלנו ועבדה בכל מלאכה קשה וככובסת. היא הודיעה להוריי שהגרמנים יהרגו את כל היהודים אך היא תעזור להציל את בתם הצעירה שנראית כגויה. הוּצאתי מהגטו והובאתי לקצין פולני לעשרה ימי החלמה מהצהבת. מאחר שהקצין היה אנטישמי מובהק לא חשדו בו. הוא הצהיר שאמנם את היהודים אינו אוהב אך חייבים לעזור לאנשים. מריה הסתירה אותי אצל קרוביה בבילורוסיה המערבית בכפר גירדיונה.
מריה סיפרה שאני בתה של בת דודתה, ובווילנה אין מזון ואני אשאר שם עד שהמצב יוטב ואוכל לטפל בתינוקם. באחד הימים הגיע לבית המשפחה ולדק שגנב מבית סבתי שעון. ולדק הכירני וסיפר שאני יהודיה. לברוח לא יכולתי כי זה היה חורף קשה מאד. האישה סירבה שבעלה יסגיר אותי ואמרה לו "שאני בסך הכל ילדה, ומה היה קורה אם היו עושים זאת לילדך?" ספרתי להם שהוריי בגטו בסטריצה והיו אמורים לברוח לבילורוסיה וכי הם עשירים מאד והיה להם בית חרושת ויש להם כסף וזהב ואם יחזירו אותי להוריי יקבלו מהם תשלום טוב. האיכר האמין ולא חשב שאני משקרת. הוא הביא אותי לווילנה. אמרתי לו שאלך לגטו ולמחרת אבי ישלם את שכרו. הגעתי אל מריה וסיפרתי שגילו שאני יהודיה. מריה צעדה עמי 50 ק"מ בשלג עד גטו בשטיצה ופגשתי את הוריי. עברתי לקולישקי. תמורת תשלום של 20 רובל לימדתי ילדה קרוא וכתוב. באביב נשלחתי עם הפרות והכבשים למרעה ורעבתי ללחם. האשה האכזרית לא אפשרה לי לחזור לבית למרות הקור והגשם ושלחה אותי למרעה. לא רציתי לחיות יותר. אחיה של בעלת הבית הפציר בי שלא אשים לב לקמצנות האישה ועזר לי להשיב את העדר. בחורף, כשלא נזקקה לשירותיי שלחה אותי לגטו. נשלחתי למשפחה בכפר וורונה שהתייחסו אליי נפלא.
בשנת 1943, כשהגרמנים ספגו מפלה בסטלינגרד, החליטו לחסל את כל הגטאות ולהרוג את כל היהודים. אבי נשלח למחנה ריכוז, כנראה לדכאו, ולא שב יותר. אמי ברחה מהגטו ואחותי הסתתרה אצל משפחה של שומר יערות בדובניקי. כשהתגלה שוב מוצאי היהודי מצאתי את אחותי שהסתתרה אצל משפחת וישנבסקי. אף אחותי רעתה פרות בשדה ואני פגשתי אותה שם. עברתי בכל מיני מקומות והגעתי ליוסף מיצ`סלב ואשתו גניה פקולנציקי, חסיד אומות העולם, והסתתרתי בביתו כשנה עד השחרור. הם הסתירו גם חייל סובייטי שברח מהשבי הגרמני. אמי הסתתרה בעיירה קוטלובקה והייתה בבונקר מתחת לאדמה. בפסח 1944 גילה רועה צאן יהודים והודיע לפרטיזנים הלבנים מ"ארמיה קראיובה" והם זרקו רימון לבונקר והרגו אותם.
בשנת 1946 הכרתי את זלמן בתיכון ערב. בשנת 1953 נישאנו בהיותנו סטודנטים. בעלי למד משפטים ואני למדתי רפואה. עבדתי בבית החולים המשולב עם מרפאה. בננו נולד בטרקאי.
בשנת 1959 נסענו לפולין ובשנת 1960 הגעתי לארץ וגרנו במעברת פרדס רובין. עברנו לבני ברק, פתח תקוה והוד השרון. עבדתי בבני ברק כרופאת משפחה עד לגמלאות.
נולדו לנו שני ילדים: דוד ואוסי וזכינו ליהנות מארבעה נכדים: גל, לי, צוף ודבש.