נולדתי בשנת 1925 לשרה ואליהו דובקין בעיר סויר שבפולין. אבי היה שוחט. משפחתי מנתה שבעה ילדים: שמואל, אסתר, יעקב, הינדה, צ`רנה, בלומה ואני. הבית היה בעל צביון דתי. למדתי בבית הספר הממלכתי שמונה כיתות. למדתי פולנית ורוסית וכן רכשתי ידע ביהדות.

בשנת 1939, בשעה שהגרמנים כבשו את העיר, גויסו מיד חלק מהצעירים לעבודה. חלק נוסף התגייס לשורות הצבא הפולני. שבוע תמים נשארה העיר ללא שלטון. בשעה ששטחה של פולין חולק בין גרמניה לברית המועצות סופחנו לברית המועצות. היהודים חששו מהמעבר השלטון. ועדת השלטון של מכבי האש שהייתה מורכבת ברובה מיהודים קיבלה לידה את השלטון בעיר. הם קבעו את ימי השמירה בעיר וכל התושבים שמרו בלילות. עם כניסת הצבא האדום נשמו התושבים לרווחה.

ב-22 ביוני 1941 פרצו הנאצים אל המחוזות שסופחו לברית המועצות.
ב-24 ביוני ניצבו בעיר סויר. הגרמנים הראשונים שנכנסו לעיר היו רכובים על אופנועים, הם הפילו מורא גדול על האוכלוסייה. היהודים נלקחו לעבודות כפייה במחנות עבודה, ורבים נרצחו. בשנת 1944 נלקחתי למחנה עבודה באסטוניה. בחורף הייתי מעבירה אבנים ומפנה את השבילים מהשלג. הועסקתי גם בחפירת תעלות ביוב. במחנה עבודה זה נספו הוריי.
הועברתי באנייה שהפליגה שלושה ימים עד שהגענו למחנה שטוטהוף הסמוך לדנציג שבגרמניה. זה היה מחנה ענק ומרבית האסירים בו היו סובייטים. התנאים היו נוראיים. הוכנסנו לחדר שהצפיפות בו הייתה כה רבה עד שהייתה רק אפשרות לעמוד, וקיבלנו מעט מזון. הִכו אותנו מכות רצח בזמן ההליכה למפקד. במפקד נערכו הסלקציות, והחולים והזקנים נלקחו לכבשנים. נלקחתי לעבודה בכבישים. שלושה מאחיי, יעקב, בלומה וצ`רנה, נספו במחנה זה. לאחר חצי שנה נשלחתי יחד עם שתי אחיותיי לאחוזה גרמנית לעבודה חקלאית.
בסוף 1944 לאחר שסיימנו את העבודה העונתית הועברנו למחנה שטוטהוף.
בתחילת 1945 התקרב הצבא האדום לגבול גרמניה. צעדנו ברגל למרכז גרמניה. בכבישים הראשיים נע הצבא הגרמני ואנו הובלנו בשבילים צדדיים. זה היה בחודש ינואר, שהיה חורף קשה מאד, ואוכל כמובן שלא קבלנו. ישנו בחוץ כשאנו קפואים מקור ורעבים ללחם. פרצו מחלות מדבקות שגרמו למותם של מאות אנשים. ששה שבועות ישבנו כך עד שהצבא האדום שיחרר אותנו במרס 1945. אחרי שבוע נפתח במקום בית חולים.
שבתי לעיר סויר, הגעתי באביב כשהכול מסביב פרח. העיירה הייתה שוממה והרוסה כולה, ובכלל זה האזור היהודי שהיה שרוף. רק החלק הנוצרי נשאר שלם.
בשנת 1946 עזבתי את גרמניה. ב-1 בנובמבר 1946 הגעתי ארצה מאיטליה באנייה "לטרון" כשעל סיפונה 1,275 מעפילים. נתפסנו בידי הבריטים וגורשנו לקפריסין.
בשנת 1950 נישאתי בארץ לצבי.
עבדתי בבית אריזה ובלולים.
לצבי ולי נולדו שני ילדים: אירית - העובדת בהנהלת חשבונות, ואלי - מהנדס מחשבים.
זכיתי ליהנות מארבעה נכדים: אלינור, אילת, בן ובנג`י וכן מנינה יובל.