נולדתי בשנת 1929 למזל-בוקה ואהרון אהרונוף בסופיה שבבולגריה. אבי היה תעשיין בעל שלושה בתי חרושת לזכוכית ואיש אמיד מאד. הבית היה בעל צביון חילוני-ציוני. משפחתי מנתה שני ילדים: בנימין ואני. סיימתי שמונה כיתות. אמי נפטרה בהיותי בת שבע וגדלתי עם אומנת.במרס 1941 הצטרפה בולגריה לכוחות ה"ציר". עד לתקופה זו יהדות בולגריה ניזונה משמועות שרחשו על מחנות אליהם נלקחים יהודי פולין וכן יהודי שאר הארצות. מרגע כניסת הגרמנים לבולגריה התגברה חרושת השמועות שגם אנו נלקח למחנות. נאסר על ילדים יהודים ללמוד בתיכון אלא רק בבית הספר היסודי.
המלך בוריס השלישי היה אנוס לנסוע לגרמניה ולהתדיין שם עם הגרמנים. הגרמנים הפצירו בו לשלוח את יהדות בולגריה למחנות אך המלך בוריס סרב בתקיפות. הוא התחייב לפנות את הבירה סופיה מהיהודים שבה. יהודי סופיה מגילאי 18- 45 רוכזו ונשלחו למחנות טרודו ואצי. האסירים נצטוו לנקות את הרחובות ולסלול כבישים. אבי, בשל היותו בעל בית חרושת ומומחה לזכוכית, קיבל היתר מיוחד להישאר בסופיה, גם המטפלת והעוזרת הנוצרייה נשארו. סבתי, דודיי ודודותיי שולחו לכפרים, שם עבדו ארבעת הגיסים כרופאים. תנאי חייהם היו טובים והם נחשבו בעיני הכפריים למעין אלוהים חיים. בשעה שאולצו להתהלך עם הטלאי הצהוב, הגויים כאות הזדהות שמו על זרועותיהם גם הם טלאי, וכך לא יכלו הגרמנים להבחין מיהו יהודי ומיהו גוי. אבי הפקיד את התכשיטים והזהב בידיה של שכנה גויה ואכן בתום המלחמה הושבה הקופסה לידי אבי.
במרס 1943 נקרא שוב המלך לגרמניה להתיעצות והמלך נאות לפנות רק את יהודי מקדוניה, תרקיה וסרביה המזרחית, שהיו מחוזות עצמאיים השייכים ליוגוסלביה וצורפו לבולגריה, ולהעביר אותם לרוסה, עיר על נהר הדנובה. כ-12,000 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו שם, מעטים נמלטו לכיוון אלבניה. על שאר יהודי בולגריה הגן המלך בחרוף נפש.
בשנת 1944, בעת המלחמה, אבי סידר למעני היתר יציאה, יחד עם דודי ודודתי בתור בִתם, מאחר ובתם כבר הגיעה לארץ ושמנו היה זהה. הייתי בת 14 כשנסעתי דרך טורקיה, סוריה, לבנון עד חיפה. במשרדי עליית הנוער הופניתי למוסד בן שמן והמשכתי ללמוד עברית. נמניתי עם קבוצת השומר הצעיר שיועדה לקיבוץ. בעליית הנוער דאגו לספח ילדים למשפחות של חקלאים. הופניתי למשפחת ברלוביץ ברמתיים וחייתי בחדר אחד עם בתם רחל. עבדתי ברפת ובלול ונהניתי עד מאד. תמורת עבודתי הייתי אמורה ללמוד שיעורי עברית בתיכון.
בהיותי בת 16, בשנת 1946, נישאתי לשמואל פורטנוי. נולדו לנו שני ילדים: פוריה - אחות מוסמכת בבית חולים "מאיר" ויגאל-יוסף – מטפל בחיות בספארי ברמת גן.
כשהוקמו המעברות בשנת 1950, התנדבתי לקלוט את עולי עירק, ללמדם ולדאוג לצרכיהם. 57 שנים הייתי פעילה בוויצ"ו, תרמתי והתנדבתי. הייתי יו"ר ויצ"ו במשך 20 שנה ועד עצם היום אני פעילה בארגון. התנדבתי אף בוועד למען החייל.
זכיתי לתעודת יקירת העיר לרגל פעילותי למען ויצ"ו ויקירת הליונס הארצית.
זכיתי ליהנות משתי נכדות: מאיה ורותי.
מרים נפטרה באוקטוב 2009, יהי זכרה ברוך!