נולדתי בשנת 1929 לחיה לבית קרמר ולצבי דטסגלט מגרבוביץ בעיר יוזפוב לובלסק שבפולין. אבי בטרם היוולדי עקר לברזיל כמו פולנים רבים למצוא עבודה. הוא לא ידע כלל על הולדתי. סבי פרוים קרמר היה סוחר סוסים. הבית היה בעל צביון מסורתי. זיכרונותיי מימי ילדותי מלווים אותי עד היום. אני זוכרת את באר המים, הנחל, והגשר שדרכו נכנסים למרכז העיר. את העיר הקיף יער שבו הרבינו לטייל. העיר הייתה מאוכלסת ברובה בפולנים גויים.ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. הגרמנים ישבו על ספסל קרוב לביתנו וחייבו אותנו לכבס את בגדיהם ולרחוץ את רגליהם. אמי ואני ברחנו מהעיר והגענו לרובנו שבליטא. נסענו ברכבות לברית המועצות, אל העיר ויניצה שבאוקראינה. אמי עבדה במפעל.
ב-22 ביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות ונכנסו אל עירנו, ברחנו ברכבות לברית המועצות האסיאתית, אל טורקמניסטן. אמי בכל בוקר הייתה הולכת לשוק, קונה דגים, טוחנת אותם ומוכרת את הקציצות לפועלים בשוק. אחר החלה לעסוק במכירת מוצרי סדקית ובמכירתם מדלת לדלת כשאני מלווה אותה. הכסף שהרווחנו היה מושם בנרתיק שהיה מונח עליי. נעצרנו בידי המשטרה באישון לילה והושמנו בבית מעצר. העבירה בה הואשמנו סחר במכירת מוצרים גנובים שלא בידיעתנו. כל המסחר נועד על מנת שלא נרעב. העונש באותה תקופה על גניבה היה מוות בירייה. הוצא לי על ידי קצין המשטרה שאני אשאר בכלא ובתמורה אמי תשוחרר. אמי שוחררה בלילה ונמלטה. עד היום אינני יודעת מה ארע לה ואולי באמצעות ספר זה יתגלו לי פרטים אודות אמי. כעבור חודש שוחררתי מהכלא. נותרתי לבדי בעולם ילדה בת 13. הוכנסתי לפנימיית יתומים על ידי הקהילה היהודית. האנשים אמרו לי להמשיך בנסיעה, וכך נדדתי עד שהגעתי למכרה פחם ושם עבדתי במשך כחצי שנה. המשכתי בנדודיי מעיר לעיר והסתבר שאמי ברחה. הגעתי לטשקנט שבאוזבקיסטן בתקווה למצוא את אמי אצל דודתי אך תקווה זו גם נכזבה. נפגשתי עם דודתי במפעל בה עבדה והוכנסתי לפנימייה בה למדתי עד 1945.
שבתי לפולין לקיבוץ ז`רוב שבו התאכסנתי ונשמרתי מכל משמר מפני ההתנפלויות של הפולנים.
חיפשתי את בניי משפחתי אך לא מצאתי איש. עברתי לליגניץ לקיבוץ של תנועת "גורדוניה".
לא אהבתי להיות בקיבוץ הזה ועברתי לפילבה, שם הכרתי את חיים, בעלי לעתיד, שגידל חזירים.
עברנו לקרקוב והתארגנו לעלייה לארץ. עברנו ללודויקוויצה והוכשרנו בקורס של ההגנה לעלייה.
לא הצלחנו לחצות את הגבול ועברנו לביאלבה. עבדנו בחקלאות עד 1947 ונישאתי לחיים.
חלק מהקבוצה קיבלו דרכונים ועברו למרסיי שבצרפת ואני ביניהם. המתנתי לבעלי, וכשהגיע עלינו על אוניית הטיולים "דלורס" והגענו ארצה לקיבוץ שמיר ובה נולד בננו הבכור. עברנו לרעננה ומשם ל"כפר הניצחון" שהוא גני צבי היום.
האזנתי מדי יום למדור "לחיפושי קרובים" ברדיו וביקשתי מידע על אמי ואבי. בשנת 1961 קיבלתי מכתב מאישה מחיפה המתכתבת עם אבי. תוך חודש הגיע אבי לראותי והשמחה הייתה כבירה אך מהולה בעצב רב, כי אף הוא לא ידע פרטים על אמי. אבי שב לברזיל ושם נפטר.
נולדו לנו שלושה ילדים: אברהם, יגאל ואהרון וזכינו ליהנות מ-5 נכדים: הגר, יהב, לירז, מורן ורון ומנינה – יהלי.