נולדתי בשנת 1937 למכלה וינקל קליימן בעיירה קאפרשט שברומניה. בעיירה גרו כאלף תושבים ומתוכם יותר משמונה מאות וחמישים יהודים. אבי היה מנהל חשבונות ואמי תופרת. הבית היה בעל צביון מסורתי. סבי היה רב.

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לאזור. אבי האיץ בבני משפחתו לברוח מפני הגרמנים. סבי, סבתי, הוריי ואני, אחֵי אמי, אחותה ובעלה נמלטנו מפני הגרמנים. נסענו למערב ברית המועצות והרכבת הופצצה. נסנו ליער עד שההפצצה הסתיימה. רבים נהרגו בהפצצה זו. המשכנו את מסענו במעבורת בים הכספי לטורקמניסטן. רבים לקו במחלת הטיפוס ונפטרו. גופותיהם הוטלו לים. הגענו לעיר טשוז. אמי עבדה בקולחוז בשדה. אבי, שני אחיה של אמי ובעלה של אחות אמי גויסו לצבא האדום. נותרנו בבית רק נשים, אחיה של אמי בן ה-12 והסב.
בשנת 1943 סבי לייב חלה בטיפוס, לקה בהתקף לב ומת. סבתי טאבו נפטרה ארבעה חודשים אחריו מטיפוס. סבלנו חרפת רעב. אחיה של אמי הוכנס לבית יתומים. כששאלו אותי בגן ילדים מי רוצה עוד פרוסה תמיד הייתי מבקשת בגלל הרעב הקשה.

בשנת 1944 שוחררה העיירה קאפרשט בידי הצבא האדום ושבנו לביתנו. התבשרנו מה אירע למשפחת אבי - אחותו רחל, ילדיה ובעלה שרדו, האחיות פרידה וגיטל שהייתה בחודש התשיעי ושני ילדיה ובעלה, והאח משה ואשתו - נספו ומקום קבורתם לא ידוע. סבתא רבא נקשרה בידי הרומנים בוורטוז`נה בשנת 1942 לשני סוסים ועגלות משני צדדיה ונקרעה לשני חלקים. אמי לקחה הלוואה מבני משפחתה, קנתה מכונת תפירה והחלה להתפרנס מעבודות תפירה.

ב-14 באפריל 1945 קיבלנו מכתב מאבי ובו הוא כתב שלמחרת ייערך קרב גדול והוא אינו בטוח שיישאר בחיים. הוא ביקש מאימא לשמור עליי ולחנך אותי כיאות. אבי נהרג למחרת היום בקרב על נהר האודר, כך נודע לנו ממכתב שקיבלנו כעבור שלושה חודשים. מאחר והייתי בת יחידה וצעירה התיר לי הרב לומר "קדיש" ולהתפלל במשך שנה בבית הכנסת על מותו. התחלתי ללמוד בבית הספר.
בשנת 1946 לא נותר דבר לאכול, אפילו לא לחם. לדודתי היו שני בנים ואחד מהם נפטר מרעב.
בשנת 1947 אמי החלה לעבוד כזבנית במכולת על מנת שלא נסבול רעב. חלומו של סבי היה להיקבר בבסרביה. בשנת 1956 העבירה אמי את גופת סבי וסבתי לקבורה בקישינב. אחי יונה למד עריכת דין, שייע – הנדסת בניין, וחיים - הנדסת מכונות. עברתי לגור אצל אחי שייע בקישנב וסיימתי שם תיכון. בשנת 1962 סיימתי תואר שני בהנהלת חשבונות. נישאתי בקישנב ונולדו לי שני ילדים. עד עלייתי ארצה עבדתי כחשבת כללית בבית חרושת לתיקים שבו עבדו 1,500 פועלים.

אמי הפצירה בי למצוא את קבר אבי. כתבתי מכתב לצלב האדום והם איתרו את מקום הקבר ושלחו לי היתר יציאה. בשנת 1985, שנתיים לאחר מות אמי, פקדתי את קבר אבי. זהו קבר אחים שבו נקברו 1,367 חיילים. בעירייה מצאתי את שם אבי הרשום כחלל. ביקרתי אף במקום ממנו שלח לנו אבי את מכתבו אודות הקרב הגדול בו מצא את מותו. בשנת 1987 פקדתי בשנית את הקבר בלוויית בתי.
בשנת 1991 עליתי ארצה להוד השרון.
ילדיי: חיים – אדריכל, וגלינה - מנהלת חשבונות.
זכיתי ליהנות משני נכדים: סלעית ואדם.