נולדתי בשנת 1937 לחנה ויוסף פינקלמן בעיירה שדליץ שבפולין. בעיירה התגוררו כ-40,000 תושבים - מחציתם יהודים. אבי היה ממשפחה דתית מאד ובמשך הזמן עזב את הדת והנהיג בביתו צביון חילוני. בתקופה שעבד כפועל יצור במפעל למוצרי ספורט "אסטרא" סיגל לעצמו השקפות סוציאליסטיות. הייתי בן יחיד להוריי.

בשנת 1939, עם כיבוש פולין ברח אבי לביאליסטוק. אמי ואני נשארנו בבית מכר פולני בכפר ליד שדליץ למשך כמה שבועות. הצבא האדום נכנס לשדליץ לאחר חתימת ההסכם עם גרמניה. אבי שב לביתו עם הסובייטים, כי ידע שליהודים לא יהיה טוב תחת כיבוש הגרמנים. הוא ניסה לשכנע את משפחתו להגר לברית המועצות - הפצרותיו לא נענו. בסוף 1939 עקרנו לברית המועצות. משנת 1940 עד יוני 1941 גרנו בעיר פולוצק - ביילרוס היום. ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, הופגזה העיר. ברחנו אל תחנת הרכבת הסמוכה והשארנו את כל רכושנו מאחור. אבי נשא אותי על כתפיו ואמי סחבה מעט מטלטלים, בעוד מטוסי ה"שטוקה" הגרמנים צולפים בנו. צעדנו כמאה ק"מ ובדרכינו אכלנו מעט ושתינו מי ביצה. עלינו על רכבת עמוסת פליטים ומזלנו שהיינו בחלק הקדמי - האחורי הופגז ונהרס. נסענו לאזור כפרי ברפובליקה מארייסקי. הוריי עבדו בקולחוז. בשנת 1942 התגייס אבי לצבא האדום ולאחר מכן לצבא הפולני העממי ועבר אִתו את כל הדרך מוורשה עד ברלין.

אמי עבדה במתפרה שתפרה בגדים לצבא האדום. למדתי בבית ספר היסודי שתי כיתות.
לאחר המלחמה נודע לנו כי כל יהודי העיירה שדליץ נספו במחנה ההשמדה טרבלינקה, כולל בני משפחות אמי ואבי. כששב אבי ב-1946 מהצבא הייתי כבן שמונה ולא זיהיתיו כלל. שבנו לפולין לעיירה בוגושוב, שם למדתי ארבע שנים.

באוגוסט 1950 הגענו ארצה באמצעות הסוכנות באנייה "גלילה" לשער עלייה. נשלחנו למעברת ראש פינה, אך אבי ביקש לעבור לבאר יעקב. אבי החל לעבוד ביפו ברשות לרכוש הנטוש, לימים חברת "עמידר". סיימתי את בית הספר היסודי במעברה על אף כל קשיי הקליטה, הצנע ומזג האוויר. בהיותי בן 14 הוצאתי יחד עם חבריי למעברה עיתון ילדים בבית הספר ובו ביטוי עז לאהבתנו לארץ, לאנשיה ולנופיה, על קשיי ההתאקלמות וכמיהה לעתיד טוב יותר. קבלתי מלגה ללימודים בגימנסיה "הרצליה". לאחר שנה עברתי לתיכון עירוני ה` בתל אביב. עברנו ליהוד למשק עזר שכלל חצי דונם אדמה, משק חי וגינת ירק. הניסיון החקלאי לא צלח ועברנו לתל אביב.
השתתפתי במלחמת סיני והגעתי עד מעברי המיתלה בחטיבה של אריק שרון. בשנים 1960 - 1965 למדתי בטכניון בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים. השתתפתי במלחמת ששת הימים בה נפצעתי ובמלחמת יום כיפור בה הגעתי עד שדה התעופה פאייד.
בשנת 1970 נישאתי לירדנה ונולדו לנו שלושה ילדים: דניאל, חדווה ז"ל, ואודי.
עבדתי באדריכלות והשתתפתי במיזמים רבים של בנייה בארץ.
כדי לסכם את דרכי בארץ אומר כך: "נפלה בידי זכות גדולה לבנות את המדינה החדשה ולראות בהתפתחותה ובשגשוגה. בכך, לדעתי, מסתכם אושרו העילאי של ניצול שואה שראה בחייו את מוראות השואה וזכה לראות בתקומתה של מדינת ישראל".
זכינו ליהנות מנכד: עומר.
הוריי זכו לשיבה טובה בארץ, אבי נפטר בשנת 1990 ואמי בשנת 1999.