נולדתי בשנת 1922 לפולה ולמשה לבקוביץ בעיר קרקוב שבפולין. לאבי היה מחסן של ברזל לבנייה. הבית היה בעל צביון דתי וציוני. משפחתנו מנתה שלושה ילדים: פלק, לולק ואני. סיימתי את לימודיי בגימנסיה העברית בקרקוב.ב-1 בספטמבר 1939 עם פרוץ המלחמה, הגיעו הגרמנים לקרקוב. בשנת 1942 רוכזנו בגטו קרקוב ועבדתי בתפירת מדים לגרמנים. גם סמלים תפרתי בדיוק מופתי לפליאת הגרמנים.
אחי פלק עלה לארץ בטרם המלחמה ולמד באוניברסיטת ירושלים.
באחת האקציות הבחנתי בשני קצינים שעמדו לידי בשעה שתפרתי את סמליהם והשתהו למראה תפירתי המעולה. פניתי לגרמנים ואמרתי להם שזו אני שתופרת להם את הסמלים וגם אמי שלימדה אותי מלאכה זו נמצאת איתי.
ניצלנו מן האקציה ופונינו למחנה פלשוב בשנת 1943. גם במחנה זה תפרנו, אמי ואני, מדים.
נשלחנו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. מספרי הוא 26425 A. נשלחנו למחנה הריכוז ברגן בלזן. האסירים מתו בהמוניהם וידעתי שחייבים לצאת משם. כשנשאלנו מי מעוניין לעבור למחנה אחר השבתי בחיוב.
עברתי לשני מחנות מעבר עד שהגעתי בשנת 1945 למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. שלושה שבועות נסענו ללא מים ולחם.
שוחררנו בידי האמריקנים ב-5 במאי 1945. המחנה היה מוקף חומה גבוהה ולפניו הוקם בניין קטן ובו הוחזקו כ-200 גברים ערומים על מנת שלא יברחו. כשהצבא האמריקני הגיע יצאו לקראתם הערומים. החיילים סברו שהגיעו לבית משוגעים, ועזבו את המקום. לאחר יומיים הגיע בית חולים שדה. שמעתי שקוראים בשמי לבוא מהר. התברר שהרופא הראשי היה יהודי ודיבר רק אנגלית. אמי אמרה שבוודאי הוא יודע יידיש, אך הוא ידע רק מילה אחת "גפילטע פיש". מידי יום ביקר את חוליו והגיש להם תרופות. אף באמי טיפל במסירות וחייה ניצלו הודות לו. נודע לי שאבי שב לקרקוב והוא התחייב שאלמד רפואה. לי היה חשוב לראותו חי, קודם כל. הסתבר לי שאבי עבד בבית החרושת של שינדלר וניצל תודות לו. אבי שוחרר בצ`כוסלובקיה בבית החרושת של שינדלר שם ניצלו כ-1000 יהודים. גם אחי לולק שרד את השואה.
שבנו לקרקוב והוריי זכו לרשיונות הגירה לישראל הודות לבנם פלק שחי בארץ. הם עלו ארצה בשנת 1947, לאחים לא ניתנו רשיונות הגירה לארץ. נשארתי בקרקוב והתחלתי ללמוד באוניברסיטת קרקוב היסטוריה וטבע. לא סיימתי את לימודיי ונסעתי לפריז עם חברי מרדכי. נישאנו בצרפת בשנת 1947. אני למדתי באוניברסיטה טבע ובעלי למד הנדסה.
בשנת 1952 עלינו ארצה והגענו להוריי שהתגוררו בתל אביב. הייתי מורה לטבע ומנהלת בית ספר תיכון באשקלון עד יציאתי לגמלאות. בעלי ניהל מפעל למכשירים רפואיים.
נולדו לנו שני ילדים: שמעון ואורית- שניהם מהנדסים.
זכינו לשישה נכדים: טליה, עומר והתאומים: רועי ואסף.
בשנת 2002 עברתי להתגורר בדיור מוגן "עד 120" ואני משתתפת בחוגים ובהרצאות.