נולדתי בשנת 1921 ללאה ולקלמן פייפר-מכר בעיר טלוסטה שבפולין. הבית היה בעל צביון דתי. האב היה סוחר והאם עקרת בית שטיפלה במסירות בכל המשפחה הגדולה שכללה שישה ילדים: יוסף, רחל, רבקה, ישראל, סשה, ומיזלה הצעיר. את השכלתי רכשתי בבית הספר הממלכתי בעיר, בו למדתי שש שנים.מתחילת המלחמה שהיתי יחד עם כל משפחתי בפולין במשך שנה. בשעה שהגרמנים כבשו את האזור ב-22 ביוני 1941 הם לקחו את הרב עם טליתו וכן את אמו והרגו אותם.
בשנת 1941 ברחתי לברית המועצות יחד עם שני אחיי.
לאחר שנחתם ההסכם בין גנרל שיקורסקי לסטלין ולפיו הפולנים רשאים לנסוע ברחבי ברית המועצות, עקרנו לאוזבקיסטן ושם גרנו בחושות ללא דלתות וחלונות ובתנאים תת אנושיים. שלושת אחיי עבדו בקטיף כותנה. נעליים לא היו להם והם היו אנוסים לעקור את שורשי הכותנה בידיים חשופות. כל עורם נקרע מעליהם מחמת עבודת הפרך. העבודה המתישה נמשכה כ-12 שעות ביום, בחום יוקד, וכל זאת עבור מעט מזון.
בשואה איבדתי את אמי לאה, אבי קלמן, אחי יוסף שנלקח לצבא האדום ועקבותיו נעלמו, אחותי רחל וגיסתי דובה ושני ילדיה שנרצחו בידי האוקראינים.
בשנת 1946 שבתי לפולין, לא לעירי טלוסטה, כי אם לעיר אחרת מתוך חרדה מפני האוקראינים העוינים. בעירי לא נשארו כלל יהודים.
בשנת 1946 נישאתי בפולין למשה פלדמן. בתי נולדה בפולין. שלטונות המדינה לא התירו לגברים הפולנים לעלות ארצה. על כן בעצה אחת נסעתי עם בתי לצרפת, בה שהיתי כשלושה חודשים.
בשנת 1949 עלינו אני ובתי ארצה באופן עצמאי באנייה "נגבה". בעלי משה הגיע ארצה לאחר זמן מה.
בארץ התנדבתי בנעמ"ת. זכיתי לתעודת הוקרה על התנדבותי למען קשישים בביטוח הלאומי, פעילות בה אני מתנדבת למעלה מעשרים שנה.
לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: לאה - בוגרת סמינר למורים, מנחם – סגן מנהל בנק, ויוספה –משרתת בצבע הקבע.
בעלי זכה לראות את נכדתו הבכורה ואני נהנית מכל חמשת נכדיי: ערן, עדו, יונתן, עומר ויובל.