פרוז`נסקי בתיה (שרה)
נולדתי בשנת 1931 לפרידה ולברוך זברוביץ` בעיר שדליץ במחוז לובלין שבפולין. ביתנו היה בעל צביון מסורתי. אבי היה סנדלר. היינו חמישה ילדים: עקיבא, אברהם, רוזה, משה ואני.
כשפרצה המלחמה הייתי אמורה להתחיל כיתה ב`. מטוסים הפגיזו את עירנו, בית השכנים נפגע וחברתי נהרגה. אבי שב מעבודתו והודיע שלא נשארים בעיר. ברחנו לאזור הפולני, שם הסתתרנו בתעלות מפני ההפגזות. נדדנו לעיירה מורד המרוחקת 18 ק"מ מעירנו. המשכנו בבריחה דרך השדות אל הכפרים וההפגזה נמשכה. ביום התחבאנו בשדות ליד הכביש בציפייה שאחי ואחותי ישובו. כל ילד אחז בחתיכת לחם ומים ועד הערב הסתתרנו. ההפגזות נמשכו שבוע ימים. שבנו לשדליץ והתגוררנו אצל דודנו, שאר הבתים היו שרופים.
האס-אס תפשו גברים לעבודה, מאז הם לא שבו עוד לבתיהם. אבי ושני אחיי הבוגרים התחבאו בעליית הגג אצל אחותו שגרה בסביבת גויים. רק אמי ואני העזנו לצאת החוצה לבקש מן הגרמנים חתיכת לחם, כך אספנו פרוסות נוספות לכל המשפחה. ראינו גרמנים המקיפים במעגל יהודים ומכים אותם. בשעה שהלכנו לחפש מזון התפוצצה חבית ריבה ואמי ביקשה לקחת מעט, הגויים הסגירו אותה כ"יודה יודה" אך הגרמני נתן לה ריבה. אמי אמרה לי ביידיש "זה הסוף שלנו". אנו ביקשנו מגרמנים פרוסות לחם, אחרי הפצרות רבות והמתנה נעתרו לנו. חששנו לעמוד מול המאפייה היהודית כי שם הגרמנים ירו ביהודים. הגרמנים שהו בעיר חודשיים ועזבו את המקום לאחר ההסכם עם ברית המועצות. הסובייטים יעצו ליהודים לברוח מפני הגרמנים ולעלות על הרכבות הפונות לברית המועצות. כל משפחתנו נסעה ברכבת לברנוביץ`. את בעלי המקצוע שלחו לברית המועצות. הגענו לבריינסק שבברית המועצות המרכזית, שם עבדו הגברים באבנים ואני נשלחתי ללמוד. למדתי בבית הספר בכיתה א`. נשלחנו לעיר קלינצין ומשם לעיירה קטנה סטרו-דוב. אבי עבד במקום בסנדלרות וכיוון שעבד בחריצות זכה לבית הבראה. אחיי הבוגרים עבדו בתפירה.
ב-22 ביולי 1941 פרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. עקיבא ואברהם גויסו חודשיים לפני כן לצבא האדום והשתתפו בקרבות הקשים בסמולנסק. ב-17 באוגוסט בערב ברחנו ובבוקר הגרמנים כבר הגיעו לעיירה. הקולחוז ליהודים "קרסנייה-זבזדה" שהציע לנו עזרה בבריחה לא מימש זאת. מזלנו שלא נענינו להצעה, כי שאר היהודים נהרגו בידי הגרמנים לא רחוק מסטרו דוב. בדרכנו פגשנו חיילים מן הצבא שנסוגו מהחזית. בבריחה איבדנו את אחותנו רוזה שהמשיכה בנסיעה בעגלה. צעדנו שבועיים עם העדר הגדול של הקולחוז עד שהגענו לפסי רכבת. עלינו לרכבת ונסענו לקויבישב שבסיביר. ירדנו בגלודניה-סטפ. הקור היה נוראי, לא היה אוכל ולא הייתה עבודה. המשכנו בנדודנו ברכבת עד טשקלב, משם לטג`יקיסטן, קירגיסטן וטקמק. למדתי בבית הספר לבנות עד שהסתיימה המלחמה במאי 1945.
במאי 1946 חזרנו לפולין. מפולין עברנו למחנה פליטים בגרמניה ובפברואר 1949 הגענו ארצה במטוס. התיישבנו בבית העולים בבאר-יעקב.
בשנת 1949 נישאתי לחנוך. הקמנו לול לעופות ואני סייעתי לבעלי.
נולדו לנו ארבעה ילדים: בלה - עובדת במשרד ממשלתי, אורה - מורה בחינוך מיוחד, אבי - עובד בכוורות, ורחל - עוזרת במשתלה.
אני נהנית משבעה נכדים: יונתן, אורי, טל, מאיה, יערה, זיו ויעל.
נולדתי בשנת 1931 לפרידה ולברוך זברוביץ` בעיר שדליץ במחוז לובלין שבפולין. ביתנו היה בעל צביון מסורתי. אבי היה סנדלר. היינו חמישה ילדים: עקיבא, אברהם, רוזה, משה ואני.
כשפרצה המלחמה הייתי אמורה להתחיל כיתה ב`. מטוסים הפגיזו את עירנו, בית השכנים נפגע וחברתי נהרגה. אבי שב מעבודתו והודיע שלא נשארים בעיר. ברחנו לאזור הפולני, שם הסתתרנו בתעלות מפני ההפגזות. נדדנו לעיירה מורד המרוחקת 18 ק"מ מעירנו. המשכנו בבריחה דרך השדות אל הכפרים וההפגזה נמשכה. ביום התחבאנו בשדות ליד הכביש בציפייה שאחי ואחותי ישובו. כל ילד אחז בחתיכת לחם ומים ועד הערב הסתתרנו. ההפגזות נמשכו שבוע ימים. שבנו לשדליץ והתגוררנו אצל דודנו, שאר הבתים היו שרופים.
האס-אס תפשו גברים לעבודה, מאז הם לא שבו עוד לבתיהם. אבי ושני אחיי הבוגרים התחבאו בעליית הגג אצל אחותו שגרה בסביבת גויים. רק אמי ואני העזנו לצאת החוצה לבקש מן הגרמנים חתיכת לחם, כך אספנו פרוסות נוספות לכל המשפחה. ראינו גרמנים המקיפים במעגל יהודים ומכים אותם. בשעה שהלכנו לחפש מזון התפוצצה חבית ריבה ואמי ביקשה לקחת מעט, הגויים הסגירו אותה כ"יודה יודה" אך הגרמני נתן לה ריבה. אמי אמרה לי ביידיש "זה הסוף שלנו". אנו ביקשנו מגרמנים פרוסות לחם, אחרי הפצרות רבות והמתנה נעתרו לנו. חששנו לעמוד מול המאפייה היהודית כי שם הגרמנים ירו ביהודים. הגרמנים שהו בעיר חודשיים ועזבו את המקום לאחר ההסכם עם ברית המועצות. הסובייטים יעצו ליהודים לברוח מפני הגרמנים ולעלות על הרכבות הפונות לברית המועצות. כל משפחתנו נסעה ברכבת לברנוביץ`. את בעלי המקצוע שלחו לברית המועצות. הגענו לבריינסק שבברית המועצות המרכזית, שם עבדו הגברים באבנים ואני נשלחתי ללמוד. למדתי בבית הספר בכיתה א`. נשלחנו לעיר קלינצין ומשם לעיירה קטנה סטרו-דוב. אבי עבד במקום בסנדלרות וכיוון שעבד בחריצות זכה לבית הבראה. אחיי הבוגרים עבדו בתפירה.
ב-22 ביולי 1941 פרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. עקיבא ואברהם גויסו חודשיים לפני כן לצבא האדום והשתתפו בקרבות הקשים בסמולנסק. ב-17 באוגוסט בערב ברחנו ובבוקר הגרמנים כבר הגיעו לעיירה. הקולחוז ליהודים "קרסנייה-זבזדה" שהציע לנו עזרה בבריחה לא מימש זאת. מזלנו שלא נענינו להצעה, כי שאר היהודים נהרגו בידי הגרמנים לא רחוק מסטרו דוב. בדרכנו פגשנו חיילים מן הצבא שנסוגו מהחזית. בבריחה איבדנו את אחותנו רוזה שהמשיכה בנסיעה בעגלה. צעדנו שבועיים עם העדר הגדול של הקולחוז עד שהגענו לפסי רכבת. עלינו לרכבת ונסענו לקויבישב שבסיביר. ירדנו בגלודניה-סטפ. הקור היה נוראי, לא היה אוכל ולא הייתה עבודה. המשכנו בנדודנו ברכבת עד טשקלב, משם לטג`יקיסטן, קירגיסטן וטקמק. למדתי בבית הספר לבנות עד שהסתיימה המלחמה במאי 1945.
במאי 1946 חזרנו לפולין. מפולין עברנו למחנה פליטים בגרמניה ובפברואר 1949 הגענו ארצה במטוס. התיישבנו בבית העולים בבאר-יעקב.
בשנת 1949 נישאתי לחנוך. הקמנו לול לעופות ואני סייעתי לבעלי.
נולדו לנו ארבעה ילדים: בלה - עובדת במשרד ממשלתי, אורה - מורה בחינוך מיוחד, אבי - עובד בכוורות, ורחל - עוזרת במשתלה.
אני נהנית משבעה נכדים: יונתן, אורי, טל, מאיה, יערה, זיו ויעל.