פרויד שמואל (לאסלו) נולדתי בשנת 1926 לאמליה ומשה פרויד בעיר בודפשט שבהונגריה. היה לנו משק חקלאי ואבי ייצר יין כשר לפסח. הבית היה בעל צביון דתי-אורתודוכסי. למדתי בבית הספר הריאלי וכן בסמינר למורים בבודפשט. התגוררתי בבודפשט עד ה-19 במרס 1944, יום בו נכנסו הגרמנים להונגריה ולבודפשט. היה בדעתי לנסוע הביתה ומבודפשט לעיר קישקונהלש הנמצאת בגבול יוגוסלביה – בסרביה, בין הדונה לטיסה. באותו זמן, בהיותי יהודי, הייתי חייב לענוד את הטלאי – מגן דוד צהוב.
בקישקונהלש הקימו הגרמנים מחנה עבודה, אותו חיסלו בתחילת שנת 1945. יהודים רבים נהרגו במקום והם קבורים בקבר אחים. היום יש במקום יד זיכרון. בביקורת בתחנת הרכבת הראשית בבודפשט, הגרמנים בדקו כל אחד מהעוברים במקום. אני לא ענדתי את הטלאי הצהוב ולכן חששתי שאתפס ואושלך עם יתר היהודים לבית הסוהר כי לא היו לי תעודות. אכן נתפשתי והועברתי לבית הסוהר מושוני בו נכלאתי למשך שבועיים לערך. המצב והתנאים בבית הסוהר הזה היו מחרידים. ב-25 במרס 1944 נשלחתי מבית הסוהר אל מחנה העבודה יאסבריני שבהונגריה. השתייכתי לפלוגת עבודה מספר 401 שהניחה פסי רכבת עד בודפשט.
בדצמבר 1944 הועברנו לטרנסילבניה וכן לקרפטורוס לשם הנחת פסי רכבת. מזון כמעט ולא ניתן לנו. עבדנו בפרך כעשרים שעות ביום. הצבא האדום התקדם לאזורנו ונצטווינו לצעוד ברגל בליווי השוטרים ההונגרים. חצינו את כל סלובקיה בדרכנו לאוסטריה, אל מחנה העבודה דונאס קירכן. צעדנו מידי יום כארבעים קילומטרים כשאנו לבושים במדי הצבא ההונגרי אך ללא סמלים ותגים. בהגיענו לגבול האוסטרי הגרמנים שמרו עלינו. בחודש פברואר 1945 הגענו למחנה דונאס קירכן והוחזקנו במחסן גדול עד שחרורנו בידי הצבא האדום ב-19 במאי 1945.
הטרנספורט הראשון שיצא מקישקונהלש נועד לעשירי קישקונהלש שחשבו שהם נלקחים אל מקום טוב. היעד היה מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. בסוף מרס 1944 יצא הטרנספורט השני ובו הוריי והגיע למחנה טרזינשטט. אבי נספה במחנה - אמי שרדה את השואה.
בשנת 1946 הצטרפתי לתנועת "גורדוניה". עברנו למחנה העקורים בגרמניה ומשם נשלחנו לצרפת.
ביולי 1947 הפלגתי מנמל סט שבצרפת באנייה "יציאת אירופה תש"ז - אקסודוס 1947". הקברניט היה יצחק אהרונוביץ-אייק ועל סיפונה היו למעלה מ-4,500 מעפילים. האניות הבריטיות ליוו את מסענו ונעצרנו ב-18 ביולי קרוב לנמל חיפה. בהוראת שר החוץ ארנסט בווין הועמסנו על שלוש ספינות גירוש וגורשנו לצרפת. הג`וינט דאג למזוננו. הורדנו בכוח לאחר שלושה שבועות של מאבק בנמל פורט דה בוק שבדרום צרפת. הועברנו לנמל המבורג שבגרמניה למחנה אנדם ועברנו אימוני טירונות על ידי שליחים מארץ ישראל. זכינו לפספורט פלשתיני. הפלגנו ב-1948 לתל אביב דרך מצרים. יום לאחר שהגעתי ארצה גויסתי לגולני ושירתי בעמק הירדן. ביום הכרזת המדינה הייתי בעין גב בגדוד "ברק" והשתתפתי במלחמת השחרור. אמי עלתה ארצה בשנת 1950.
בשנת 1961 נישאתי ללילי. למחייתי עבדתי בארץ במכס בנתב"ג, ובהיותי בפנסיה עבדתי בבורסת היהלומים.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: דגנית – עובדת בהיי טק, משה-אלון – עובד בחברת החשמל, וערן - עובד בחברת טלפונים.
זכינו ליהנות מנכדינו: אורין, עמרי, התאומים דניאל ונעמה, ירין, הי-לי והתאומים עברי ואורי.
כיום אני מרחיב את השכלתי בהשתתפותי בהרצאות המתקיימות בחוג לגמלאים.