נולדתי בשנת 1934 לטרזה ולמוזס שולמן בעיירה ברחומט על סירט שברומניה. אבי היה חייט ומגדל דבורים. הבית היה בעל צביון דתי. משפחתי מנתה שלושה ילדים: בלה-אליזבת, אח חורג רודי, ואני. בשנת 1939 חיינו תחת שלטונם של הסובייטים והם התייחסו כלפינו טוב יותר בהשוואה לרומנים. בשנת 1941 הגיעו הרומנים והגרמנים לאזור בוקובינה, ריכזו את כל היהודים ושילחו אותם למחנה ריכוז בטרנסניסטריה הנמצאת באוקראינה, מעבר לנהר הדנייסטר. אבי פנה לאיכר שגר בהרים כדי שיחביא את שתי בנותיו תמורת תשלום, אך למחרת חזר ולקח אותנו כי בכינו מאד. אבא אמר שנשאר יחד על כל צרה שלא תבוא. כל משפחתנו צעדה ברגל במשך שבועות. ההליכה לוותה בהרג, בהתעללות ובשרפת זקָנים של אנשים דתיים. זה היה בתקופת הסתיו וסבלנו מהקור העז. עצרנו בעיירה ידינץ שבסרביה, בה שהינו מספר שבועות. הרומנים המקומיים עשו טבח ביהודי המקום, הרגו אותם בגרזנים והרעילו את בארות המים. אמי ואבי עבדו אצל קצין רומני בחייטות. המשכנו במסע לטרנסניסטריה. דודי שקע בבוץ ולא יכול להיחלץ - הוא נורה למוות.
דוד אחר קפא ובגדיו נלקחו. כשהגענו למוגילב אמי כרעה ללדת – היא והוולד נפטרו. נפוצה שמועה שילדים יתומים ישובו לרומניה לבית יתומים. אבי ביקש שנגיד שאנו יתומים וכך נינצל. הרומנים גילו שיש לנו אבא והחזירו אותנו כל הדרך ברכבת ואיימו עלינו שיהרגו אותנו כי שיקרנו. נשלחנו לנסטרוורקה ליד טולצ`ין ועבדנו ב"טורבו". אבי התחתן במוגילב. אבי הוכה מכות רצח בידי קצין רומני שהתבשר שאחיו נהרג, ונשבע שיכה את היהודי הראשון שיפגוש, שהיה אבי. מצאנו אותו ברחוב כחול מהלקאות. למזלו, לאחר מספר ימים החלים. אבי נעצר למשך שנה כי הכה חייל רומני ולקח לו את הרובה. לא ידענו שאבא נעצר. אני נלקחתי לבית יתומים. הרעב היה בשיאו. כעבור שנה שוחרר אבי מכלא טולצ`ין ומוגילב ומצא אותי עור ועצמות, ניזונה משרף עצי השזיף. אבי גנב מזון מהשוק ועבד בכפרים וכך הביא קמח ותפוחי אדמה ואנו התאוששנו. את בן דודי מצד אבי קשרו לאבן גדולה והשליכו לנהר. הוא טבע לקול צחוקם של הרומנים. אבי עבד בבניית גשרים ובסלילת כבישים, ואני עבדתי בפחם. מספר חודשים לפני השחרור נלקח אבי לבנות בונקרים. האזור הופצץ כל העת מהאוויר.
שוחררנו בשנת 1944. שבתי עם אמי החורגת לבסרביה. במקום ארגנו אגודה של חייטים, בה עבדה אמי. אבי שב לטרנסניסטריה ולא מצא אותנו ואף אנו חיפשנו אותו. כשהגיע אבי עם זקן ומראהו שונה, לא זיהיתי אותו. מבסרביה נסענו לרומניה ברכבות והלכנו ברגל עד שהגענו לבוקרשט. אחות אבי שגרה בעיר סייעה לנו רבות. בגיל 11 התחלתי ללמוד בכיתה ב` בבית ספר יהודי. בהיותי בת 14 עבדתי בבית חרושת לטכסטיל ובערב למדתי, וכך סיימתי את לימודי התיכון.
בשנת 1953 נישאתי לארווין באורדיה וילדתי את ילדיי.
עליתי ארצה בשנת 1966, גרתי בירושלים ועבדתי כקוסמטיקאית.
לבעלי ולי נולדו שני ילדים: תדי - מהנדס בתעשייה הצבאית, וסימונה - פיזיותרפיסטית.
זכיתי ליהנות משישה נכדים: דן, מעיין, נועה, דנה, נדב ויובל.