נולדתי בשנת 1926 ללאה לבית יוסט ולמנחם-מנס בעיר קרוסנו שבפולין. להוריי הייתה חנות שעונים ותכשיטים ברחוב הראשי. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. שבוע לאחר כניסת הגרמנים לעיר נגזלה כל תכולת החנות. לפרנסתו פתח אבי בביתנו בית מלאכה לתקון שעונים. אבי נלקח לעבודות וכך גם אחי ואני.בשנת 1940 ניתנה פקודה שעל היהודים לעזוב את העיר - אנו החלטנו להשאר. נאסר עלינו לגור ברחובות הראשיים. אחי ואני עבדנו בכבישים בין קרוסנו לרימנוב בחברה גרמנית - "קירחהוץ". ההוראה הבאה הייתה להתייצב באצטדיון העיר. מוקדם בבוקר התרכזנו תחת שמירה כבדה של האס-אס והמשטרה האוקראינית, והתחלקנו למספר קבוצות: מבוגרים ובני 16 עד 35. הוריי צרפו את שני אחיי ואותי לקבוצת המבוגרים למרות שהיינו צעירים יותר. נלקחנו לתחנת הרכבת ובה הורדנו שקי מלט במשך שעות רבות. העבודה הייתה מתישה. בגמר העבודה צעדנו ברגל לגטו. אחי הצעיר ואני עבדנו בכבישים ובעבודות נוספות. אחי הצעיר נפל ממשאית, שבר את רגלו ואושפז בבית החולים. אחי שב אל הגטו וסיפר שנמלט מבית החולים מחשש לחייו.
עם חיסול הגטו נלקחנו לגטו רייכסהוף. עבדתי בניקוי שעונים שנשלחו לגרמניה. לאחר חודשיים חוסל הגטו. אחי נשלח למחנה לא ידוע, ואני נשלחתי למחנה `שבניה`.
בשנת 1943 הועברתי למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. עבדתי במחנה בעבודה קשה וסבלנו חרפת רעב. לא הייתי מסוגל לתפקד עוד ועבדתי מפחד עד שגמרתי אומר שלא אמשיך כך יותר. ניסיתי להתאשפז בבית החולים וכשלבסוף הצלחתי, לא יכולתי לאכול. איני זוכר כמה זמן נמשכה התקופה עד שראיתי שהאחים בחלוקים הלבנים מפנים מוזלמנים לחיסול.
הוצאתי באמבולנס. אחד הרופאים וקצין אס-אס בדרגה גבוהה שאלו אותי: "בן כמה אתה?" איני זוכר מה השבתי. הקצין הורה לרופא שיספקו לי אוכל טוב יותר ושישלחו אותי לעבודה קלה. מאותו יום הרופא סיפק לי בכל יום מרק חם והאכילני במיטה. כשהשתחררתי מבית החולים עבדתי בעבודה קלה.
ב-18 בינואר 1945 החל הפינוי של האסירים ממחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ואנו התחלנו ב"מצעד המוות" לעבר גליבוביץ שבגרמניה. במשך עשרה ימים נסענו ברכבת למחנה בוכנוולד.
בסוף מרס 1945 פינו הגרמנים בכל יום אלפי אנשים - לא ידענו מה היעד. הממונה על הצריף - גוי צ`כוסלובקי, סיפר לנו שהגרמנים רוצחים את היהודים מחוץ למחנה ועל כן אמר שבהגיע תורנו להישלח, מוטב שנתנגד. לאחר מספר ימים נצטווינו להתפנות, סרבנו ולא יצאנו. ניסו להוציאנו בכוח אך אותו זמן החלה הפצצת מטוסים אמריקנים וכך ניצלנו.
ב-11 באפריל 1945 שוחררנו בידי האמריקנים. בבוכנוולד נותרו כ-18,000 איש. לאחר השחרור העביר הצלב האדום כ-350 איש לשוויץ. שהיתי בשוויץ בעיר דווס בסנטוריום ולמדתי שענות.
בשנת 1949 עליתי ארצה וגרתי ברמלה שם גרה דודתי. פתחתי חנות לשעונים ותיקונם.
בשנת 1959 נשאתי לאישה את דינה בוקובזה.
נולדו לנו שלושה ילדים: מנחם - עורך דין ומנכ"ל עיריית הוד השרון, לאה - עובדת במנהלה, ושרון - גננת.
זכיתי ליהנות מתשעה נכדים: נדב, עומר, נועה, ניצן, שחר, ורד, אלון, אופיר ואייל.
אני מתגורר עתה בדיור מוגן "עד 120".