נולדתי בשנת 1923 בעיר פטרובה שבמרמורוש רומניה. הוריי היו חקלאים ובבעלותם היה משק. הבית היה בעל צביון דתי. משפחתי מנתה שמונה אחים ואחיות: מרדכי, אסתר, רוזה, הרשל-אברהם ואני. למדתי בבית ספר יהודי ארבע שנים.בשנת 1941 נלקחתי לעבודת כפייה למשך שנה וחצי - עבדתי בהנחת פסי רכבת בנוידבניו. הועברתי לגבול ההונגרי ועבדתי בעיר סומבוטהי במשך כחצי שנה.
בשנת 1942 נשלחתי למחנה הריכוז מאוטהאוזן ועבדתי בייצור מסילות ברזל ומשם הופניתי למחנה לוויין בשם גונס קירכן.
אבי נפטר בשנת 1944 בביתו, שנה לפני השחרור.
ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים לטרנסילבניה.
אמי, יחד עם שלושת אחיותיי, יצאו בטרנספורט מהעיר ונספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
שוחררתי במחנה גונס קירכן ב-5 במאי 1945 בידי האמריקנים.
אחר השחרור חליתי בטיפוס ונלקחתי לבית החולים של האמריקנים בעיר לינץ שבאוסטריה כשאני מחוסר הכרה.
כשהחלמתי, חזרתי לחפש את בני משפחתי בעירי פטרובה, אך לא מצאתי איש, פרט לאחי מרדכי. אחי אברהם ברח בתקופת השואה לברית המועצות והיה בקומיססר שבסיביר. הוא חי במקום כל תקופת המלחמה, התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים. את אחי אברהם פגשתי בארץ.
מרומניה נסעתי להונגריה ובה הייתי פרק זמן קצר והמשכתי את מסעי לאוסטריה, שם פגשתי את אהובה, רעייתי לעתיד. השתייכתי לקיבוץ בית"ר.
בשנת 1946 המשכתי את נדודיי לאיטליה לסנטה מריה ושם נישאתי לאהובה.
עלינו ארצה מאיטליה במרס 1947 באנייה "שבתאי לוז`ינסקי" כשעל סיפונה 823 מעפילים.
נתפסנו בחוף ניצנים בידי הבריטים והובלנו למחנה המעצר בקפריסין, שם נולדה בתנו. חיינו באי קרוב לשנה.
בדצמבר 1947 עלינו ארצה בשנית לבית העולים ברעננה.
במרס 1948 נכנסנו לביתנו במגדיאל ועד עצם היום הזה אנו גרים בבית זה.
במלחמת השחרור השתתפתי בכיבוש הגליל העליון וצפת כחייל בחטיבה 7 ואחר המשכנו את הקרבות בדרום ונלחמנו בעירק סואידן.
במלחמת סיני הייתי מגויס ביישוב.
בארץ עבדתי בבניין בחברת סולל בונה עד יציאתי לגמלאות.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: מרים - העובדת בתרופות, אריה – היה נווט בחיל אוויר ועובד בחברת היי-טק, וזאב - עובד בדנמרק.
זכינו ליהנות משבעה נכדים: אירית, רונית, רותם, התאומים איילת וניצן, נטע וגיל וכן משלושה נינים: עמית, ניצן ועמרי.