פרקש אילנה (אילקה)נולדתי בשנת 1923 להרמינה וגרשון שפירר בעיר גלשט שברומניה. עברנו להתגורר בטרנסילבניה בעיר הנקראת ברומנית מרקוראצ`וק ובהונגרית צ`יקסרדו. בעיר גרו 78 משפחות יהודיות. ביתנו היה בעל צביון מסורתי. אבי עבד בחנות למעדנים. משפחתנו מנתה שלושה ילדים: אלכסנדר-שוני, מיכאל-מישקו ואני. את השכלתי רכשתי בבית הספר הממלכתי בו למדתי שבע כיתות, ושעה בשבוע היה מגיע מורה יהודי שלימד אותנו יידיש ויהדות. אבי נפטר בשנת 1937.
בשנת 1938 כבשו ההונגרים את האזור והחרימו את החנויות בבעלות היהודים. השלטונות העלילו עלינו שאנו ציונים וקומוניסטים. עבדתי בחנות על מנת לעזור בפרנסת המשפחה.
ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים לאזור. אחיי נלקחו למחנות עבודה באוקראינה ורק בדצמבר 1943 שבו הביתה. אנו נצטווינו לשבת בבית ללא עבודה.
ב-5 במאי 1944 נלקחנו כל בני משפחתי לתחנת המשטרה. היינו עצורים חמישה ימים.
נשלחנו לגטו בספסי סנט ג`ורג`ו שם שהינו שבועיים. יהודים מכל הכפרים והעיירות מהאזור נשלחו ברכבת משא לגטו הגדול, גטו ססריגן. היינו חודשיים בבית החרושת ללבנים שבמקום. אמי ספגה הלקאות בשל רצונם העז של השוטרים לקבל מידיה את כל הזהב, הכסף והתכשיטים שסברו שהיא ואחרים מסתירים מפניהם. אחי שוני עבד במאפייה. אחד ממשתפי הפעולה עם הגרמנים רצה להסתיר אותו כדי שלא יישלח בטרנספורט. שוני סרב ואמר שלאן שתלך משפחתו, הוא ילך עמם.
הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו היה בשבועות 1944. אמי הופרדה ממני באותו יום ולא ראיתיה שוב. כעבור שלושה ימים נשלחתי למחנה פלשוב ועבדתי במסילת הברזל. אל בור הענק שהוקם במחנה השליכו את היהודים, הקומוניסטים והצוענים ושרפו את גוויותיהם. ריח של בשר חרוך עמד באוויר כל העת. עם התקרבות הצבא האדום הועברנו מפלשוב לאושוויץ. טבעו בי את המספר 21313A. הועברתי למחנה מקלנבורג שליד לייפציג. עבדתי במשך שמונה חודשים בבית חרושת "יונקן" ויצרנו חלקים למטוסים.
בשנת 1945 צעדנו ברגל ללא מזון פרט לחתיכת צנונית. בדרך תקפו אותנו מטוסים שתקפו את החיילים הגרמנים אך נהרגו גם יהודים. בשולי הדרך מצאנו תפוחי אדמה ואכלנו אותם חיים. הגענו למחנה טרזינשטט. במחנה הוקם גן ילדים בו למדו ילדים הולנדים ועבדתי בו. הצבא האדום שיחרר את המחנה ואני נלקחתי לעבוד בבית החולים בו שכבו אסירים יהודים חולי טיפוס. רופא מעירי אמר לי לא לעבוד במקום אלא לעבוד בגן הילדים. חודש ימים הייתי במחנה והתחלתי במסע לעירי דרך בודפשט. בגבול ראיתי את שמו של אחי שוני מתנוסס בספר. שבנו בחיים כ-6 - 10 יהודים למרקוראצ`וק, גם אחי מישקו ניצל.
בשנת 1945 נישאתי למנו שעם אחותו עבדתי בפלשוב, אך היא לא שרדה.
במרס 1959 עלינו ארצה אל מושב מעונה ואחר עברנו לנהריה.
לבעלי ולי נולדו שתי בנות: עליזה - בעלת משק בנהריה, ומלכה - מנהלת חשבונות.
זכינו ליהנות משישה נכדים: פנינה, שרית, נועם, לי-מור, דקלה, ויאיר וכן משישה נינים: רועי, תומר, קרן, חן, צחי ואופק.