נולדתי בשנת 1931 לרות ואליעזר צוויפלר בעיר בוצ`אץ` שבפולין (היום אוקראינה). המשפחה מנתה שלושה ילדים: חנה, נחמן ואני. אמי שמרה על צביון מסורתי בבית בעוד אבי היה חופשי. אבי למד בווינה והיה איש משכיל ושימש מזכיר ראשון בעירייה. בבוצ`אץ` הייתה קהילה יהודית מפוארת. גם הסופר הנודע, חתן פרס נובל, ש"י עגנון, הוא יליד העיר. בבקרים למדתי בבית הספר העיוני, ואחר הצהריים למדתי ב"חדר". הספקתי ללמוד אך ורק שלוש כיתות בטרם נכבשה פולין בידי הנאצים בשנת 1939. בשנת 1942 החלו האקציות והגירושים. חמש אקציות היו בעיר. הגרמנים ריכזו את היהודים במרכז העיר והעלו אותם למשאיות. אלפי יהודים נתפסו ושולחו למחנות ההשמדה. באחת האקציות נתפס אבי ונלקח לעיר פדור, שם נרצח עם אלפי נשים, גברים וטף ונקבר בקבר אחים. כל בני משפחתי נאסרו במחנה ריכוז שהקימו הגרמנים בעזרת הפולנים בעיר קיפיצ`רניץ, שם המתנו לרכבת שתעביר אותנו למחנה ההשמדה אושוויץ. אמי דרבנה אותנו לברוח מהמחנה - "רק כך מישהו יישאר בחיים" - אמרה לנו. השכנים חפרו תעלה סודית, דרכה ברחנו באישון לילה ליערות. למעשה בריחה זו הצילה את חיי אך כך נפרדה דרכי משאר בני המשפחה. יותר לא זכיתי לראות את אמי רות ואת אחותי חנה ואת אחי נחמן.
הסתובבתי בדרכים במשך יומיים עד שהגעתי לפרברי עירי בוצ`אץ`. פגשתי שכנה פולניה שהזהירה אותי לבל אשוב לעיר, כי מוציאים להורג כל יהודי שנתפס. השכנה הטובה לימדה אותי תפילות נוצריות וכך הצלחתי להעמיד פנים כאחד הגויים. בזכות התחזותי לנוצרי השגתי עבודה כרועה צאן בכפר בוויצ`חובקה, כ-20 ק"מ מבוצ`אץ`. יצאתי לרעות את עדר הפרות בשדות ועבדתי בשדות הכרוב והתפוחי אדמה עד לשחרורי בידי הצבא האדום באביב שנת 1944.
המשכתי לשמור בסוד את דבר יהדותי גם לאחר השחרור עקב מעשי הפוגרום והרצח של האוקראינים והפולנים בשארית הפליטה. ב-1944 הגעתי לבוצ`אץ`. ניצולי השואה הקימו מצבה לזכר כ-2,500 הקורבנות ביניהם אמי, אחותי ואחי. תצלום מהמצבה ליווה אותי לכל אורך חיי. עקב רצוני העז לעלות ארצה, עברתי מפולין לצ`כוסלובקיה ולגרמניה. בגרמניה למדתי שנה נוספת בבית הספר.
באפריל 1947 עליתי ממרסיי שבצרפת עם עליית הנוער באנייה "תיאודור הרצל". על סיפונה היו 2,641 מעפילים. בן 15 הגעתי לחופי תל אביב. הבריטים תפסו את האנייה. הייתה התנגדות והאנייה הועברה לבסוף לחיפה ומשם הגלו אותנו לקפריסין. מספר חודשים שהיתי באי. זכיתי לעלות ארצה באמצעות הענקת 100,000 סרטיפיקטים שהוענקו בידי המלך הבריטי לילדים ולנוער שהיו מתחת לגיל 18. הגעתי למגדיאל והשתלבתי בקיבוץ יסודות. לקיבוץ זה השתייכתי עד לגיוסי לצבא בשנת 1948. סופחתי ליחידת הקשר. נפצעתי בקרב ועקב כך שוחררתי.
בשנת 1957 נישאתי לאהובה. כל חיי הייתי חקלאי. בשנת 2000 פרשתי לגמלאות.
שנים רבות עסקתי בפעילות ציבורית ענפה: התנדבתי בעירייה, הייתי חבר מועצת העיר ויו"ר בוועדות רבות של מועצות העיר. אני מזכיר סניף הליכוד בהוד השרון, חבר מרכז הליכוד וחבר מועצת הסניף. תרמתי למוסדות רבים ולאנשים נזקקים. הייתי היוזם להקמת האנדרטה לזכר השואה והגבורה בגן הבנים ברמתיים. כיום אני נרתם גם לשורות צוות ההיגוי לכתיבת הספר על ניצולי השואה בעיר.
זכיתי לתעודת הוקרה כמתנדב ונאמן כבוד מטעם יד ושם.
זכינו ליהנות משלושה בנים: אליעזר, רון ומאיר ומנכדינו: אסף, עדי, נטע, דנה, נועם, מיטל וטל.
בשנת 2004 נסעתי עם רעייתי ויוצאי בוצ`אץ` במסע שורשים, לעלות לקבר האחים ולהגיד קדיש. עינינו חשכו! לא היה זכר לקבר האחים בו היו טמונים אמי, אחי ואחותי. רק הקבר של אבי בו היו טמונים כ-500 גברים ביער פודור נותר בעינו. שם אמרתי קדיש לזכר אבי.