נולדתי בשנת 1925 לגיזי וליהודה-לאיוש שַׁמוֹ בעיר דז` שברומניה. העיר קלוז` בה גרנו הייתה עיר סטודנטים וחיו בה כ-10,000 יהודים. אבי עבד ברכבת. משפחתי מנתה ארבעה ילדים: איבי-שרה, מרטון, מיקשה-מיקי ואני. למדתי בבית ספר חילוני שש כיתות.

ב-3 במאי 1944 כבשו הגרמנים את האזור. אנו נלקחנו לגטו והושמנו בבית חרושת ללבנים. ביום השני לחג השבועות יצא הטרנספורט הראשון. על בית החרושת לנעליים נפלה פצצה ונפצעתי, העורק הראשי ברגלי נקרע. אושפזתי בבית החולים וקיבלתי חיסון טטנוס. ביום הרביעי נשלחתי במשלוח האחרון למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו עם אמי ואחותי איבי. אחי מרטון נשאר בבודפשט ולמד להכין נברשות.

במחנה ההשמדה הכנתי ארוחות לבלוק-אלטסטה וכן קיבלתי תפקיד של שומרת הבלוק בלילה. תפקידי היה לקחת אנשים בלילה לשירותים, להביא מים לביתן ולנקותו. בתמורה זכיתי לפרוסה אחת נוספת בשבוע, למעט גבינה ומרגרינה. בתוך זמן קצר איבדתי עשרה קילוגרם ממשקלי. עם התקרבות הצבא האדום למחנה נשלחתי למחנה הריכוז רוונסברוק ושהיתי בו במשך שבועיים. נערכה סלקציה מי לעבודה ומי למוות. אחותי איבי תמכה בי ועזרה לי רבות שאשרוד במחנה זה. הייתי חלשה מאד. צעדנו למחנה אלטנבורג אל בית החרושת הלה 6 שבו ייצרו כדורים לרובים ופצצות למטוסים. ייצרתי כדורים ושמרתי על 48 מכונות ייצור. בשעה שהמנהלת חלתה כל הפיקוח עבר אליי היות ודיברתי גרמנית רהוטה. המשגיח עליי היה גרמני קומוניסט שחמל עליי, הוא נתן לי תפוז ומעט מלח ובתמורה תיקנתי לו את הגרביים. באחד הימים התגלתה חבלה במכונה, האשימו אותי כי חיבלתי במכונה בזדון, והודיעו לי שיהרגו אותי. המפקח הגרמני הגן עליי וטען שלא בי האשם אלא בחומר הגלם. כעונש שערי נגזז. עבדתי בפרך, סחבתי חבית ובה 50 ק"ג כדורים. במחסן נמצאו חוטי צמר מכל הסוגים והצבעים. אחותי איבי שידעה לסרוג ולרקום יפה הכינה לשומרת תיק יפה בדוגמה של שטיח. בפי החלו להופיע פצעים רבים ולא הייתי מסוגלת לאכול. ניגשתי לבית החולים לקבל עזרה. ביקשתי מהשומרת לבל תשלח אותי לקרמטוריום. השומרת הביאה לי ממעבדת השיניים חומר חיטוי כחול שריפא את פצעיי ודאגה לי לחלב. פי אכן הבריא. הפצצות החלו להתפוצץ מידי יום באזור זה של בתי החרושת. הצבא האדום החל להתקרב. נלקחנו לצעדה בת 120 ק"מ שבסופה היו אמורים לחסלנו. בכפר וולדנבורג קיבלנו מידי הגרמנים לחם ומרגרינה. החלה הפצצה כבדה וכל הגרמנים ברחו.
ב-13 באפריל 1945 שוחררנו בידי האמריקנים, כשהם תופסים ארבעה גרמנים מבוגרים שהיו ממונים עלינו. הגרמנים ביקשו רחמים, כי הם חסו עלינו והתנהגו עמנו כשורה.
אמי נספתה במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
שבתי לעירי קלוז`.
בשנת 1949 נישאתי לשלמה ונולדו לנו בקלוז` שני ילדים.
ב-1962 עלינו ארצה באנייה "פלמינה".
בנותינו: אסתר - עובדת בעירייה, וכרמלה - מנהלת בנעמ"ת. זכיתי ליהנות מחמישה נכדים וארבעה נינים.