קובריגרו אהרון (ליקה) ז"לנולדתי בשנת 1926 לשרה ולצבי-הרש בכפר רדן באזור פסטר רבן שברומניה. בכפר התגוררו שלוש משפחות יהודיות בלבד. אבי היה סוחר בבית מרזח. הבית היה בעל צביון מסורתי. משפחתנו מנתה ארבעה ילדים: ברקו-לייב, רחל-צ`יקה, חנה-אנוצה ואני. למדתי שבע שנים בבית הספר הממלכתי.
בשנת 1940 הגרמנים העבירו את שלוש המשפחות היהודיות אל טירגו נימץ. עברתי לעיירה פיטרה נימץ ושם עבדתי עד 1941 כמוכר אצל יהודי בעל חנות בדים.
נלקחתי למחנה עבודה בעיירה פנצ`ו בה עבדתי בהוצאת אבנים. מפנצ`ו נשלחתי לסורייֶה בה הועסקתי במשך חצי שנה בבניית סכר מים בנחל. העבודה הייתה מפרכת ומתישה.
נשלחתי למחנה עבודה דוגה בו הייתה שמירה של רומנים. במחנה יצרנו לוחות בטון גדולים ששימשו להכנת בונקרים. במחנה זה שהיתי כמעט עד סוף המלחמה.
נשלחתי למחנה צבאי בפוקאשן, שם עבדתי כסייד.
בשנת 1945 הגיע הצבא האדום ושיחררו אותנו. שבתי לטירגו נימץ.
בשנת 1946 נסעתי לבוקרשט. בבוקרשט פגשתי את מלכה ונישאתי לה.
הצטרפנו להכשרה בקיבוץ בבוקרשט. מארגני ההכשרה היו חיילי הבריגדה – שליחי הסוכנות. חברי הקיבוץ עברו להונגריה ומשם ליוגוסלביה.
ב-26 בנובמבר 1946 עלינו ארצה מיוגוסלביה באנייה "כנסת ישראל" (המרי העברי), בה הצטופפו 3,845 עולים. האנייה נעצרה בכניסה לנמל חיפה על ידי אוניות בריטיות. התפתח קרב קשה בינינו לבין הבריטים שנמשך שלושה ימים. נלחמנו בזריקת קופסאות שימורים, והבריטים – בגז מדמיע ובירי מנשק חם. במהלך המאבק הרגו הבריטים נער כבן 17 ופצעו שניים.
הוגלינו לאי קפריסין. ביוני 1947, בשל הריונה המתקדם של אישתי, נשלחנו לארץ למחנה המעפילים בעתלית.
במחנה עתלית נולדה בתנו הבכורה שולמית. כעבור חודש הועברנו למחנה עולים בקריית שמואל ומשם עברנו למגדיאל, שבוע לפני יום כיפור בשנת 1947.
בארץ עבדתי כרצף ב"סולל בונה" עד פרישתי לגמלאות.
לרעייתי ולי נולדו שני ילדים: שולמית - העובדת בריפוי ועיסוק בבית לווינשטיין וכמורה למבוגרים במסגרת תהיל"ה, ויונתן – העוסק בבטחון.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: הילה, שירי, ארנון וטליה.