נולדתי בשנת 1924 לסימה ולשלמה גבר בעיר סנייטין שבפולין. אבי היה נגר וניהל נגרייה גדולה. הוא לימד נערים שהפכו לעובדיו. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: פסיה קלמן, אתי ואני. למדתי בבית הספר שבע כיתות. בשנת 1939 נכנסה לאזורנו הרוסים על פי ההסכם שחתמו עם הגרמנים. למדתי בבית הספר הסובייטי אך לא סיימתי בגרות. עשירי העיר והסוחרים נשלחו למחנות בסיביר. אבי שהעסיק שני פועלים נשאר בעיר.
שבוע לפני פרוץ המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה, ב-22 ביוני 1941, נסעתי למשפחה אחרת. הוריי, אחותי פסיה, בעלה והתינוק, אחיי קלמן ואתי ברחו לברית המועצות ללא כל רכוש. הגרמנים רדפו אחר הצבא האדום הנסוג ואחרי הפליטים. יחידת הצנחנים הגרמנית ביצעה טבח הן בצבא והן באוכלוסייה הבורחת. נשלחנו לגטו טרנפול לחודש ימים. הצטרפתי לפרטיזנים שהיו ביערות טרנפול ולקיתי במחלת הטיפוּס. גוי קומוניסט שנמלט עם הוריי כתב לי מכתב ובו הודיע לי ששכנינו הפולנים הרגו את סבתי ובזזו את כל הרכוש שהיה לנו, ושלא נחשוב על חזרה לביתנו. הוריי, אחותי פסיה, בעלה והתינוק וכן אחי קלמן נספו בשואה ומקום קבורתם לא נודע. נדדתי בדרכים עד שהגעתי לאסיה המרכזית לסובחוז.
בשנת 1944 מצאתי את אחותי אתי כשהיא חולה במלריה. בסוף 1945 נתנו לנו אישור לעזוב את ברית המועצות. חזרנו לפולין לעיר שצ`צ`ין. בתחנת הרכבת בסוסנוביץ הצטרפנו לצעירים השייכים לקיבוץ "דרור" העולה ארצה. התכוננו לעלות ארצה. בתחילה רצו להפריד אותי מאחותי היות והיא הייתה צעירה והם היו מעונינים לעלותה בעליית הנוער, אך סירבנו. הג`וינט מימן את הבריחה. במסענו עברנו לצ`כוסלובקיה, וינה, זלצבורג, וחצינו את האלפים. טעינו בדרך והגענו לתחנת משטרה צרפתית והם שלחו אותנו למחנה של אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. פתחנו בשביתת רעב ובהתערבות הג`וינט שבנו לזלצבורג ובבית מלון מפואר התאוששנו מהרעב. כעבור עשרה ימים נשלחנו למחנה מעבר והגענו למילנו שבאיטליה. למחרת עברנו לצפון איטליה ל"ווילה אמה" ליד מודנו. רוכזו שם כ-250 איש, ביניהם בעלי לעתיד.
בשנת 1947 נישאתי לשמואל בווילה אמה, על מנת שלא נופרד בעלייה ארצה. הרב כתב כתובה באיטלקית ובעברית. עברנו לנמל גנואה ויום לפני ליל הסדר הודיעו לנו לא ללכת לישון כי תיאטרון אמור לבוא ולבדר אותנו. הסתבר שהייתה זו אניית המעפילים "שאר ישוב". באפריל 1947 עלינו ארצה באנייה עם 768 מעפילים. הבריטים גילו אותנו. הוצאנו ברזלים מהמיטות וזרקנו לעבר שתי האניות הבריטיות, אך דבר לא עזר. נשלחנו למעצר באי קפריסין ושהינו בביתנים במשך שנה. בקפריסין נולדה בתנו. פרצה מגפת דיזנטריה במחנה ועשרים תינוקות נפטרו. ד"ר פאלק ניהל משא ומתן עם הבריטים להצלת המשפחות עם התינוקות. אף בבה אידלסון וגולדה מאיר התערבו במשא ומתן.
בפברואר 1948 עלינו ארצה והגענו למחנה העולים ברעננה למשך חמישה ימים. היינו אמורים לעבור לנס ציונה ועקב הקרבות בתל אביב יפו נשארנו ברעננה ומשם הגענו במאי 1948 למגדיאל.
נולדו לנו שני ילדים: חנה-סימה - בעלת תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה העובדת כקצינת ביקור סדיר, ושלמה - אלקטרונאי בבתי הזיקוק.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: נועה, ערן, אביטל, אסף ולי וכן משתי נינות: ליהי ושחק.