גניה נולדה לאהובה ולראובן ביגל גולדשטיין בעיר קרקוב שבפולין. למשפחה הייתה מאפייה. מצבם הכלכלי היה טוב והם נחשבו למשפחה אמידה. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה חמישה ילדים: אסתר, אברום-אברהם, לאה, טובה וגניה. האחות הבכירה עלתה לישראל לפני פרוץ המלחמה. את יום השישי חגגו בארוחה חגיגית, בשירה ובזמירות מסביב לשולחן. בכל יום הלך האב לבית הכנסת. כל המשפחה המורחבת גרה בקרקוב ועל כן נחוגו החגים יחדיו. גניה למדה בבית הספר היהודי ואף בממלכתי. בתום יום הלימודים הלכה לסמינר ללמוד תורה. בבית דובר על ארץ ישראל והיו בו ספרים ועיתונים אודות הארץ. כבר בהיותה ילדה צעירה חשה באנטישמיות. הם לא דיברו יידיש ברחוב כי הפולנים היו מכים אותם. האם הייתה חברה בארגון "בנוס`" - ארגון בנות יהודיות.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. ביום השבת גילחו הגרמנים את הזקנים והפאות של היהודים ולקחו את הגברים לעבודה כפייה. הילדים הפסיקו ללכת לבתי הספר. ההורים שילמו שוחד ושחררו את ילדיהם מעבודת הכפייה. היהודים רוכזו בגטו. המשפחה התגוררה בדירת שני חדרים. גניה נשלחה למחנה ברכבת משא. כל יום צעדו מספר קילומטרים ועבדו בסלילת כבישים בשלג. המגורים היו בצריפים והמזון היה מועט. גניה שמרה על קשר עם ההורים. כשהמצב הורע שבה לקרקוב אל הוריה שהיו כבר בגטו. בשנת 1942 עבדה גניה בגטו בבית החרושת למברשות. האנשים רעבו ללחם וסבלו חרפת רעב. יום אחד הלכה גניה לעבודתה וכששבה הוריה לא נמצאו בדירה, הם נשלחו למחנה ההשמדה מיידנק.
גניה צעדה ברגל למחנה פלשוב. היא עבדה בבית החרושת לנשק. את הדרך עשו ברגל כשמשני הצדדים משגיחים עליהם הגרמנים. מפקד מחנה פלשוב היה אמון גת המפלצתי. היה לו רובה ושוט והוא הרג והרביץ ללא סיבה. גניה עברה לעבוד במכבסה ואחר נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. מנגלה ערך סלקציה. במחנה עבדה גניה במכבסה. הנשים כיבסו את בגדיהן של הנשים שהובלו למוות. מזונה היה 80 גרם לחם ליום. גניה חלתה בטיפוס, קדחה מחום גבוה והפסיקה לראות, חברותיה סייעו לה. גניה חשבה כל העת על אחותה הגרה בארץ ישראל וידעה שיש סיבה לחיות ולאן להגיע.
בינואר 1945, כשהצבא האדום החל להתקרב למחנה אושוויץ שלחו אותה למחנה טשופאו, שם לקתה במחלת הטיפוס והפסיקה לראות. גניה הועברה למחנה טרזינשטט שבצ`כוסלובקיה והייתה בו עד סיום המלחמה ב-8 במאי 1945. היא שוחררה בידי הצבא האדום.
בשואה נספו הוריה ושתי אחיותיה. האח שהיה מוטל על ערמת המתים, שקל 27 ק"ג והזיז את ידו. אדם שעבר ליד הערמה הבחין בכך, הוציאו והציל את חייו. במחנה הכירה את יעקב קורץ. הם נסעו ללנדסברג, נישאו ונולד בנם.
בשנת 1948 עלתה המשפחה ארצה.
לבני הזוג נולדו שני ילדים: ראובן – פסיכיאטר, ואהובה - מורה.
גניה נהנתה מחמישה נכדים: אורית, ערן, מיכל, אמיר ולימור ושני נינים: הילה ויובל.
גניה נפטרה בשנת 2002, יהי זכרה ברוך.