נולדתי בשנת 1913 לזלטה ולישראל-דוד גרנייסטר בעיר פשסניץ` שבפולין. אבי היה חייט. זו הייתה משפחה מסורתית. משפחתנו מנתה שישה ילדים: רבקה, יוסל, ניסים, רחל, שרה ואני. למדתי שמונה כיתות בבית הספר היהודי. בשנת 1934 נישאתי לדוד קירש. בתנו עליזה נולדה בשנת 1936.

ב-1 בספטמבר 1939, היום הראשון למלחמה, הגיעו אל עירנו הגרמנים. ברחנו מפניהם בתקווה שנגיע אל אחותי שעבדה כרופאת ילדים בבית החולים "ציסטה" בוורשה. הייתי בהריון מתקדם, הגענו רק למחצית הדרך ושבנו אל עקבותינו. הבן השני נולד בבית. למחרת בבוקר ריכזו הנאצים את היהודים בכיכר השוק. הגרמני שאל אותי מה יש לי בחבילה, עניתי לו: "זה תינוק". הוא השיב לי: "את זה נותנים לכלבים". הנאצי הרג את התינוק מול עיניי.


היהודים הוכנסו לבית הכנסת ושם נורו. אף אבי היה בין החללים. שופטים, משכילים, עשירים ודתיים נהרגו באותו יום. נלקחנו למחנה עבודה. אני עבדתי בשדה אצל גוי. בתי עליזה שהייתה בת שלוש וחצי הוסתרה אצל גויה תמורת תשלום עד שחרורנו מהנאצים.

בשנת 1940 נשלחתי למחנה גרוס רוזן, שם עבדתי במוצרי ברזל. למעלה משנה חייתי במחנה זה. בעלי היה במחנה אחר והצליח לברוח מן המחנה. דוד שב לקחת את בתנו עליזה ושיחרר אותי ממחנה גרוס רוזן. אמי סרבה לברוח איתנו ונהרגה באחת האקציות.
ברחנו ליער ליד ביאליסטוק. חיינו ביער כשנה וחצי, בין השנים 1940 - 1941, יחד עם הפרטיזנים ופליטים יהודים. גרנו בבור ענק שבו הסתתרו כשבעים איש מפני הגרמנים ומפני ה"ארמיה קריובה" הפולנית שהיו הורגים יהודים ופרטיזנים ביערות. בשעה ששמענו את הגרמנים היינו מסתתרים בבור. הפרטיזנים פוצצו את מסילות הברזל עליהם עברו הרכבות הגרמניות.
כשהגיע הצבא האדום הם השליכו לנו חבילות מזון והצילו את חיינו. הועברנו על ידי הצבא האדום ליערות צ`לבינסק שבסיביר. הם הורו לנו לכרות עצים ולהקים מהם צריפים למגורינו. הקור היה נוראי והמזון מועט. חיינו במקום בשנים 1942 - 1945. דוד עבד בכריתת עצים ואני עבדתי עם הגברים בבנייה ובטיח לבתים. בתנו עליזה למדה בבית הספר הסובייטי. הפולנים ארגנו את בית הספר ושפת הלימוד הייתה פולנית.
בתום המלחמה נסענו במשך שישה שבועות עד שהגענו לפולין אל העיר יאבור ליד ורוצלב, שם חיינו ארבע שנים. בתנו עליזה למדה בבית הספר, שם נולדה בתנו שושנה.
בשנת 1950 עלינו ארצה באנייה "ארצה" לשער עלייה. עברנו לרמת הדר וגרנו באוהל במעברה.
שנים רבות עזרתי לבעלי בעבודתו באטליז.
הבת עליזה הייתה אחות עד יציאתה לגמלאות, ושושנה – מורה בגמלאות.
זכינו לשישה נכדים: זהבה, שמעון, צביקה, אסנת, אורלי, וליאת וכן לשמונה נינים.
מסרתי עדות על קורות חיי במוסד "יד ושם".
יהודית נפטרה בשנת 2006, יהי זכרה ברוך.