קלינגר שושנה (רוזטה)נולדתי בשנת 1927 לרבקה וליעקב שאקי בעיר לריסה שביוון. לאבי הייתה חנות לבגדי גברים. הבית היה בעל צביון חילוני. משפחתי מנתה שבעה ילדים: יחזקאל, רפאל, התאומים אליהו ומשה, רחל, מרי ואני. למדתי שבע כיתות בבית ספר יהודי.
ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים לסלוניקי. אבי סגר את החנות והודיע לרעייתו להכין תיקי גב לכל בני הבית אותם נישא בשעה שנעזוב את העיר ונצא להרים. הגענו לכפר צ`יאיזי. באחד הימים הגיעו הגרמנים והאיטלקים לכפר. הודיעו לאנשי הכפר לצאת לשער העיר ולקבל את פני הגרמנים והאיטלקים. מיד הבחינו בנו שאיננו מקומיים. אחד האיטלקים שהיה מרבה לקנות בחנות של אבי הכיר אותי מאחר ובחופשות עזרתי לאבי בחנות ועבדתי בקופה. האיטלקי לא הסגיר אותנו לידי הגרמנים. כשהגרמנים עזבו את הכפר ברחנו לכפר קטן בהרים, חציברק. לא התגוררנו בכפר עצמו אלא בהרים, שם בנינו לנו חדר, אותו כיסינו בפחון ועליו עלים כך שלא יבלוט כלפי חוץ. שהינו שם כשמונה חודשים. חיינו בתנאים קשים מאד, והאוכל היה במשורה. אמי מכרה לכפריים מפות וסדינים ותמורתם קיבלה חלב וגבינות. בשעה שקצרו האיכרים את התבואה היינו מלקטות את השאריות, טוחנות את החיטה לקמח ואופים לחם במו ידינו. רק הוריי היו יוצאים לכפר לאפיית הלחם - אנו הילדים הסתתרנו בבית. חליתי במלריה קשה והיה לי חום גבוה ורעידות. שני אחיי הצטרפו לפרטיזנים ולא התגוררו בבית.
שוחררנו מן הכיבוש בשנת 1945. 54,000 מיהודי יוון שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ורק חמישה אחוזים מהם ניצלו.
באוגוסט 1945 עליתי ארצה יחד עם אחותי מרי והגענו למחנה עתלית. אחותי הבכורה רחל ואחי רפאל שכבר היו נשואים, הקדימו את עלייתם ארצה והתגוררו בירושלים. אחותי לקחה את מרי לביתה ואני הצטרפתי לקבוצת ילדים בכפר גלעדי בתל חי. חייתי במקום מספר חודשים - חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו.
עקרתי למשפחתי בירושלים ועבדתי במשרד המסחר והתעשייה כפקידה במשך שלוש שנים ושם הכרתי את בעלי שעבד כעורך דין.
נישאתי לשמואל בשנת 1950 ובשנת 1956 עברנו לתל אביב. למדתי באוניברסיטה הפתוחה ארכיטקטורה עד לידת בני.
לבעלי ולי נולד בן, מאיר - עורך דין.
התנדבתי לארגון ויצ"ו, אספתי למענם תרומות וארגנתי בזארים במשך מספר שנים.
זכיתי ליהנות משלושה נכדים: הילה, נועם ויובל.
עברתי להתגורר בדיור המוגן "עד 120" ואני נהנית משפע הפעילות בחוגים ומההרצאות.