יוסף נולד בשנת 1922 לגיטל ולצמח בעיר וילקומיר שבליטא. לאביו הייתה מאפייה. המשפחה הייתה בעלת צביון דתי. משפחתו מנתה חמישה אחים: אריה, דוד, יהודה, יוסף והנק (חנוך). יוסף סיים את לימודיו בתיכון והחל ללמוד שנה ראשונה רפואה. למחייתו עבד בקונדיטוריה של אביו. ההורים היו דתיים, אך הילדים פחות. אחיו אריה עלה לארץ בשנת 1933.
ב-24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ליטא. אותו יום החלו הליטאים לרצוח יהודים.
יוסף ושני אחיו ברחו לברית המועצות והגיעו אל העיר טשקנט שבאוזבקיסטן. הוריו המבוגרים סרבו לנוד ולנוע בדרכים ועל כן נותרו בביתם. כבר בדרך לא היה באפשרותם להישאר יחדיו, כל אחד עלה לכלי רכב אחר.
יוסף עבד בחקלאות במשך מספר חודשים באוזבקיסטן עד שגויס לדיוויזיה הליטאית שהייתה מסופחת לצבא האדום. יוסף נשלח לחזית הרוסית ונלחם שם עד פציעתו בכתף בשנת 1943. הוא אושפז למשך מספר חודשים בבית החולים ואחר נשלח להחלמה.
בשנת 1944 שב לצבא והצטרף לשורות היחידה הארטילרית ה-45. יחד עם הצבא האדום התקדם דרך מינסק, ורשה, קורסק עד ברלין.
ב-8 במאי 1945 נסתיימה המלחמה עם כניעת גרמניה. בתום המלחמה הופנה יוסף יחד עם חיילים רבים אחרים לקורסי הכשרה שונים. יוסף נשלח לקורס טבחים.
בעת שהותו בברלין שלח מכתב לראש העיר וילקומיר, על מנת לדעת האם הוריו ובני משפחתו שרדו את השואה. התשובה מבחינתו הייתה קשה עד מאד – אף אחד מבני משפחתו לא נותר בחיים, למעט אחיו אריה, שעלה לארץ עוד בטרם המלחמה. הוריו נרצחו בשנת 1941 בווילקומיר שבליטא.
אֵחיו יהודה והנק נהרגו במלחמת העולם השנייה כשלחמו בצבא האדום.
בשנת 1947 השתחרר יוסף מהצבא ושב לליטא. מאחר והיה ברור לו שבני משפחתו נספו בשואה לא פנה לעירו וילקומיר אלא נסע לעיר פוניבז`.
בשנת 1947 נישא בעיר פוניוויס לפרידה ועבד כצבעי עד שנת 1972.
בשנת 1972 עלו ארצה מווילנה.
בארץ עבד בתעשייה האווירית כעשר שנים.
לרעייתו ולו נולדו שני ילדים: גיטה - עקרת בית, וצמח – פנסיונר, עולה חדש מפוניבז`.
יוסף ורעייתו זכו ליהנות מארבעה נכדים: ויקטוריה, וסילי, אבי ואייל וכן מנינה – דניאלה.
יוסף נפטר בשנת 2003, יהי זכרו ברוך.