ד"ר קלמנוביץ יוסףנולדתי בשנת 1925 לאיטה ולאהרון קלמנוביץ בעיירה סמורגון שבמחוז וילנה בפולין. בסמורגון חיו כ-2,000 יהודים. בבית היינו שלושה ילדים: רוזה, אני ויעקב. לאבי הייתה תחנת קמח. ביתנו היה בית בעל צביון מסורתי. למדתי בבית הספר העברי "תרבות" עד שנת 1941 וסיימתי שבע שנות לימוד.
בשנים 1939 - 1941 שלטה באזור ברית המועצות שאסרה כל פעילות דתית, מבחינה כלכלית חשנו בהרעה. הסוציאליסטים רדפו אחרי העשירים והחרימו כל דבר לצרכיהם.
ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לאזורנו. נמלטנו מסמורגון אל הכפר מיסה בה הייתה מצויה תחנת הקמח שלנו. נשלחנו לגטו קרבו שם הרגו את אחותי. הייתי בגטו זה עד סוף שנת 1941. נשלחתי לגטו אושמיאנה והייתי בו כחצי שנה. הועברתי לגטו אוסטרובץ והוריי הועברו למחנה עבודה ליד קינה ועבדו בטורְף - יבוש אדמת כבּוּל שחורה לשם חימום ודישון. ב-8 ביולי 1943 חוסל גטו קֵינה ובו כל היהודים, בכללם הוריי ואחי. בגטו אוסטרובץ עבדתי בעבור חברה גרמנית שהניחה את מסילת הרכבת מאוסטרובץ לווילנה. ב-1942 העבירו אותי למחנה זטשפקה ותפקידנו היה לכרות עצים ולנסרם לחלקים. המלאכה התבצעה ליד הנהר וילייה. הגויים היו משיקים את הרפסודות ועליהן גזירי העצים החתוכים. ביולי 1943 נשלחתי יחד עם 30 איש לגטו וילנה והייתי בו עד חיסולו הסופי בספטמבר 1943. בלילה הצלחתי להחליק מן הקומה השניה לרחוב מחוץ לגטו ולברוח לכיוון סמורגון. צעדתי במשך יומיים כשבלילה אני מסתתר וביום אני משתלב בתנועת האנשים. הגעתי לכפרים בהם הכירו את אבי ושם הסתתרתי, עד שנתקלתי בפרטיזנים. הייתי חייב לשכנע את הפוליטרוק שאכן אני יהודי ונמלטתי מגטו וילנה מאחר שהפרטיזנים חשדו כי אני מרגל גרמני. הפרטיזנים לא קיבלוני מיד ודחו את פנייתי להצטרף לשורותיהם בשבוע נוסף. הייתי חייב למצוא מסתור. הכפריים היו מוכנים לספק לי מזון אך חששו להסתירני ועל כן ישנתי בשדות ובאסמים בלי ידיעתם. הצטרפתי לגדוד הפרטיזנים, בעיקרם חיילים סובייטים, והתרכזנו ליד אגם נרוץ. חיבלנו בפסיי הרכבת ונלחמנו בגרמנים. הייתי בקבוצת החבלנים. הקבוצה מנתה שלושה, שני בילורוסים ואני. למדתי להכין מטען חבלה, אמנם פרימיטיבי, אך יעיל מאד. מצאנו בשדות טילים עוד ממלה"ע ה-1 והשתמשנו באבק השרפה למטרת חבלה בפסי הרכבת. ביוני 1944 התחברנו לצבא האדום והועברנו למינסק. הצבא חיפש מסגרים ונהגים והצהרתי שאני מסגר מאחר ולא רציתי להישלח לחזית. עבדתי בבית חרושת להרכבת משאיות מחלקים מארצות הברית שהגיעו כעזרה לצבא האדום.
בסיום המלחמה, במאי 1945, עבדתי במפעל לתפירת נעליים והייתי משווק את סחורת המפעל. מאוחר יותר הייתי סגן מנהל בחנות מזון. חסכתי כסף על מנת ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטת מינסק. סיימתי את לימודי הרפואה בשנת 1956. בשל ההסכם בין ברית המועצות לפולין הותר לי לחזור לפולין והגעתי לוורשה. באפריל 1957 עליתי ארצה. עבדתי בארץ כ-20 שנה בקופת חולים כרופא שיניים. בשנת 1966 הגענו להוד השרון ופתחתי כאן מרפאת שיניים פרטית, בה עבדתי עד יציאתי לגמלאות בשנת 1997.
בשנת 1958 נישאתי לד"ר אידה פריס ז"ל - ניצולת שואה ורופאת שיניים.
נולדו לנו הבן אהרון והבת רחל ושלושה נכדים: נועם, יונתן ויהודה.
ב-1992 ייסדתי בהתנדבות חוג למשחק ברידג` במועדון הפנסיונרים. החוג ממשיך לפעול עד היום, פעם בשבוע.