נולדתי בשנת 1916 לשרה וירחמיאל אושמן בוורשה שבפולין. אבי היה חייט. משפחתנו מנתה ששה ילדים: משה, דבורה, חנה, שרה, אלקה ואני. הבית היה בעל צביון דתי. למדתי שבע כיתות בבית הספר הממלכתי. למדתי עברית, יידיש, רוסית ופולנית. חייתי בברית המועצות ועבדתי במפעל לצלחות בגורדניצה בגבול פולין וברית המועצות. בשנת 1939, בשעה שפרצה המלחמה ברחתי מפני הגרמנים מהעיר גורדניצה ועברתי לעבוד בעיר קורסטין גם בבית החרושת לצלחות, שם הייתי אחראית על 30 פועלות שעיטרו את הצלחות בפרחים. ברחתי מקורסטין לקייב שבאוקראינה. הספקתי לחצות את נהר הדנייפר לפני שהגרמנים השתלטו על האזור. הגעתי לעיר שמעולם לא גרו בה יהודים. תושבי המקום נקראו קצפים. לא היה לי היכן לישון, לא היו לי בגדים, רק השמלה שלגופי. הגעתי ליער והתנאים נעשו קשים ביותר. ביער זה נמצאו הפרטיזנים. גם הם סבלו חרפת רעב. שתיתי את מי השלג וחיפשתי מתחת למעטה השלג צמחים או ירקות אותם ניתן לאכול. מצאתי סלק אותו גנבתי. מהסלק המבושל לקיתי בכאבי בטן - אחרים שאכלו מן הסלק מתו. נפצעתי מרסיסים ומההדף בחזה מפצצה שנפלה במקום. חיילים סובייטים פצועים שנסו מהחזית הצילו אותי. הם חבשו את פצעיי ונתנו לי מים. החיילים לא יכלו לקחת אותי עמם ועל כן נשארתי במקום. בתום ההפצצה אנשים רבים שכבו מתים על הכביש. צעדתי פצועה כשאני חבושה, ללא אוכל, וכל העת מועדת מחוסר כוחות. אנשים טובים סחבו אותי. בדרך פגשתי פולני שעבד אצל גיסתי בבית חרושת לעור. האיש ביקש לקחתני לביתו, אך סרבתי מחשש שמא הרג יהודים רבים ואולי יהרוג גם אותי. בשנים 1942 - 1943 נדדתי בדרכים. מזלי שהפולנים לא חשבו שאני יהודיה. הם ראו לפניהם בלונדינית שנראתה גויה. שיניתי את שמי לקטיה כדי לא לעורר חשד. הפולנים נהגו לתת לי לחם אך לא אפשרו לי לישון בביתם. כל החורף ישנתי מתחת לעצים או מתחת לערמת תבואה באסם. באחד הימים נעצו הגרמנים קלשון בערמה על מנת למצוא שם יהודים. למזלי לא נפגעתי. בשנת 1944 עברה שיירת פצועים סובייטים והם לקחו אותי לעיר צ`לבינסק שבהרי אורל. הייתי שלד אדם ולא יכולתי לצעוד. הסובייטים שיכנו אותי בבית ועבדתי בבית חרושת לפצצות. גם את הפצצות הקטנות לא היה בכוחי להרים. במפעל זה הכרתי את בעלי לעתיד צבי, שריחם עליי, עזר לי בעבודתי ואף סיפק לי מזון. הייתי חייבת לסיים את המכסה של הוצאת ארגזים מקרונות וסחיבתם למקום אחר ולמזלי נעזרתי גם בידי אחרים.
בשנת 1945, בתום המלחמה, נודע לי שכל משפחתי נספתה בגטו ורשה בשנת 1942. נישאתי לצבי בעיר צ`לבינסק ושם נולד בננו. שבנו לפולין ולגרמניה לעיר צ`גום וחיינו בה בשנים 1945 - 1950, שם נולד בננו השני. הסוכנות עזרה לנו לעלות ארצה. הגענו לשער עלייה, הופנינו לגן יבנה ואחר כך לרמת הדר בה חיינו שנתיים באוהל. עברנו לנווה נאמן ומשם לרמתיים.
צבי ואני זכינו לארבעה ילדים: ברוך- העובד בתעשייה האווירית, ירחמיאל - העובד במוסך, לאה - במוסד על"ה לילדים פגועים, ופנחס - בחברת כבלים.
זכיתי ליהנות מהנכדים: שרית, רן, גלית, רוית, לימור, בת חן, הילה, יניב, שגיב, חגית, איילה, סער וליגל, וכן מנינים: ענוג, שליו, שיר והילה.