נולדתי בשנת 1930 לריסל ולפסח בעיירה דומברוביצה שבפולין. אבי היה חייט. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שלושה ילדים: חנה, צפורה ואני. למדתי 3 שנים בבית הספר היהודי "תרבות".
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. על פי הסכם בין מולוטוב לריבנטרופ בדבר חלוקת פולין, אזורנו סופח לברית המועצות.

ב-22 ביוני 1941 פתחו הגרמנים במתקפה על הסובייטים ופלשו לברית המועצות. הגרמנים הגיעו לעיירתנו, אספו את הגברים לכיכר העיירה וירו למוות בחלק מהם. הגרמנים מינו משטרה יהודית, היודנראט. לאחר מספר חודשים רוכזנו בגטו בעיירה. הגרמנים תחמו בחומה כמה רחובות כגטו. נלקחתי לעבודה בשדות ואספתי תפוחי אדמה. כשטיב העבודה לא השביע את רצונם הולקינו מכות רצח. גם אני הוכיתי עד זוב דם, בנוסף הרעב היה קשה מנשוא.

באוגוסט 1942 ריכזו אותנו בכיכר העיירה. היינו אמורים לשאת מטען של שלושה ק"ג ולצעוד לעיירה הסמוכה שבמרחק 28 ק"מ. כבר במשך הלילה התאבדו מספר משפחות. צעדנו תחת שמירה של גרמנים רכובים על אופנועים ושומרים מהמשטרה האוקראינית. כשהתחלנו לחצות את נהר הורין זעק מישהו שאנו נלקחים להשמדה. אלה שחצו את הנהר נטבחו בידי הגרמנים והאוקראינים. אלה שעדיין לא עלו על הגשר, ברחו ליערות וניצלו.
היינו כחמש מאות יהודים שברחו ליער וחברו לפרטיזנים היהודים שחיו בו. הגרמנים הבטיחו לפולנים ק"ג אחד של סוכר או כיכר לחם עבור כל ראש יהודי שיובא אליהם. הפולנים רדפו אחרינו בקלשונים ובגרזנים על מנת לקבל את הפרס. שלוש שנים הסתתרנו ביער יחד עם הפרטיזנים. גנבנו מזון מהשדות וכך שרדנו. בחורף חפרנו שוחות, כיסינו אותן בזרדים ומתחת מעטה השלג היה לנו חם. מים שתינו משלוליות. אבי, שהיה חייט, תפר לאיכרים ותמורת עבודתו הביא מעט מזון. למזלנו פחדו הגרמנים להכנס ליער. לילה אחד לקח אבי את אחיותיי הבכירה והצעירה לעבודה. הצעירה שלא חשה בטוב נשארה ליד תנור האיכר. אבי ואחותי הבכירה נרצחו אותו לילה על ידי כנופיית אוקראינים. למחרת החזירו הפרטיזנים את אחותי הצעירה.
במאי 1944 שוחררנו בידי הצבא האדום. פונינו לעיר קייב שבאוקראינה והתחלנו, אני ואחותי, ללמוד בבית ספר סובייטי. לקראת סוף המלחמה, כשנחתם חוזה עם הגנרל אנדרס הפולני, שבנו לפולין אל עיירתנו. כל משפחתי נספתה בשואה.
פעילים מארגון ההצלה - הבריגדה היהודית - אספו אותנו. הוברחתי לאיטליה להכשרה לקראת עלייתי ארצה.
במרס 1946 עלינו מאיטליה ארצה באנייה "אורד וינגייט". על סיפון האנייה היו 238 מעפילים. נתפסנו בידי הבריטים ונשלחנו למחנה עתלית, ב-7 באפריל 1946 שוחררנו. היינו המחזור האחרון שנעצר בארץ לפני השילוחים למחנה המעצר באי קפריסין.
בשנת 1954 נשאתי לאישה את מתי.
השתתפתי במלחמת השחרור, מלחמת קדש, ששת הימים, ההתשה ומלחמת יום כיפור. שירתי כקצין בצבא הקבע ועבדתי במשרד הבטחון.
נולדו לנו שלושה ילדים: אבישי - ד"ר לאלקטרוניקה, אילן - מהנדס אלקטרוניקה, וניר- בעל תואר שני במנהל עסקים.
זכיתי ליהנות מהנכדים: אלדד, אלומה, אביתר, עומר, גל, קרן ותומר.