רביד מרים (מיקי)

נולדתי בשנת 1927 לצילה וזאב קלר בקרקוב שבפולין. החיים בפולין היו חיים טובים ויפים.
אחותי אירנה ואני למדנו בבתי הספר הטובים ביותר. בקיץ נסענו לחופשה בכפר. אבי ייסד וניהל את נציגות החברה הגרמנית AEG בפולין.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. עם פרוץ המלחמה סגרו הגרמנים את משרדו של אבי ואנו נותרנו ללא פרנסה. הגרמנים תפסו חזקה על השכונות היפות בעיר ובכללם ביתי. עברנו לכפר בורק פלנסקי בו גר אח של אבי ושכרנו שם חדר. בשנת 1941 רכזו הגרמנים את היהודים בגטו קרקוב. בגטו גרתי בנפרד מהוריי. אחותי עבדה וגרה בבית החולים. כשצמצמו את הגטו עברתי לגור עם הוריי. התגוררנו שלוש משפחות בחדר אחד. בגטו עבדתי במפעל "מדריץ` את טיץ`" ותפרנו מדים לגרמנים. בזכות כרטיס העבודה הצלחתי לשרוד. בסתיו 1942, בטרנספורט האחרון לפני חיסול הגטו, נשלחו הוריי למחנה ההשמדה בלז`ץ ושם נספו. אחותי ואני נשלחנו למחנה פלשוב. במחנה פלשוב בנינו את צריפי המגורים וסללנו כבישים, ואחר כך המשכתי לעבוד באותה חברה "מדריץ` את טיץ`". אחותי עבדה בבית החולים וחיה שם בהסגר. בשנת 1944 חוסל מחנה פלשוב והועברנו בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו למחנה הגברים, שם שהיתי מספר שבועות. עבדתי בהוצאת שתילים מהקרח כשרגליי היחפות בקבקבים. נשלחתי למחנה עונשין מאחר והיו חסרים בו אנשים. התנאים במחנה היו נוראים והייתי מועמדת להשלח בטרנספורט שהסתבר אחר כך שאף אחד לא שרד ממנו. רופאה העבירה אותי לבית חולים כחולה ובכך הצילה את חיי. כעבור מספר ימים השתחררתי מבית החולים והצטרפתי לחברותיי. ב-18 בינואר 1945, כשהצבא האדום התקרב לאושוויץ, נשלחנו למצעד המוות וצעדנו ברגל לתחנת הרכבת. עלינו לקרונות משא פתוחים, היינו מכוסים בשלג ואכלנו כל הדרך שלג. הגענו למחנה הריכוז רוונסבריק וגרנו באוהל. נשלחנו לראשונה ברכבות של בני אדם למחנה נוישטט גלבה ושוכנו בצריפים. חלקנו עבד ביער ואני עבדתי בהאנגרים למטוסים. שוחררנו ב-2 במאי 1945 בידי הצבא האדום והאמריקנים. ביום השחרור נפטרו כ-250 נשים מאכילת שימורים.
לבעלי ולי נולדו שני בנים: רוני - מנהל מכירות, וזאב - מנהל קריאטיבי וגרפיקאי בחברת פרסום.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: עמרי, דפנה, יעל ויובל.
קלטת אודות קורות חיי (מטעם סטיבן שפילברג) נמצאת בקרן השואה בלוס אנג`לס.