רבינוביץ אברהם (ברקו)

נולדתי בשנת 1924 לבלה-בטי ולשמואל בעיר יסי שברומניה. אבי נפטר בגיל צעיר מאד, לא זכיתי להכירו. אמי עבדה בחייטות ולמשפחתי היה בית חרושת לבדים. הבית היה בעל צביון חילוני.
המשפחה מנתה שלושה ילדים: סלומון, לאה ואני. למדתי 11 שנים בבית הספר המסחרי ללמודי טכסטיל.
ב-25 ביוני 1941 החל פוגרום בעיר יסי. למעלה מ-10,000 יהודים נהרגו, בעיר וביערות, חלקם מתו ברכבות המשא שלקחו אותם במשך שישה ימים ללא מזון ושתייה ובתנאי דוחק וצפיפות קשים ביותר. השאר לא שבו ממחנות העבודה. היהודים נלקחו בשתי רכבות משא, אחת הופנתה לילומיצה לקלרשי והרכבת השנייה הגיעה לפודול אילואיה. מהרכבות הללו לא שרד כמעט איש. בכל קרון דחסו כמאה איש, חלקם הגדול נפטר בדרך מחנק, מצפיפות ומחוסר מים ומזון. דודי נהרג בפוגרום ביסי ובנו שהיה ברכבת לילומיצה ניצל ושב לעיר.
בשנת 1941 נכנסו הגרמנים ליסי. הרומנים שלחו אותי למחנה עבודה ביסי בו עבדתי שנה בבניית ביצורים. רק ז`נדרמים וחיילים רומנים שמרו עלינו. לאחר שנה ברחתי מן המחנה לבוקרשט. עבדתי באופן פרטי בבית חרושת לאריגים.
נתפסתי בידי חיילים רומנים ונשלחתי למחנה עבודה בלדו ונשט, בין בראילה וגלץ ברומניה. עבדתי במחנה במשך שנה וחצי. אף כאן בניתי ביצורים וחפרתי בונקרים מתחת לאדמה. הרומנים סברו שקו זה יגן עליהם מפני התקפות הצבא האדום.
ב-23 באוגוסט 1944 שוחררתי בידי הצבא האדום, ביום זה שיחרר הצבא האדום את רומניה. אמי הייתה בבוקרשט והמשיכה לעבוד בבית בחייטות ובקונפקציה. אחותי הנשואה לאה נותרה בביתה ביסי ולא אונה לה רע. גרתי עם אמי בבוקרשט ושם למדתי יצור בדי משי, לימודים שנמשכו כחצי שנה.
בשנת 1946 נשאתי לאישה את חנה.
עברנו לכפר הדר וקיבלנו צריף בפרדס. חיפשנו דירה בשכר דירה במגדיאל.
שירתי בצה"ל בחטיבת גלעדי. במלחמת העצמאות השתתפתי בקרבות על ביר עדס (גיל עמל). הייתי ממונה על עמדת "דיר החזירים" ועוד עמדות נוספות.
עבדתי בפרדס, בבניין ובתנובה במשך 40 שנה עד יציאתי לגמלאות.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: ירון, נועה, שובל וגת.