רבינוביץ מריםנולדתי בשנת 1928 לדוריס ולרחמים נעמן בעיר טריפולי שבלוב. לאבי היה קיוסק. הוא נפטר כשהיה בן 45.
הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: יוסף, ציון, רפי, ג`וליה, יצחק ואני. למדתי בבית הספר חמש כיתות ולמדתי לתפור אפודות.
לוב הייתה נתונה לשלטון איטלקי. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים וכבשו כעבור חודשיים את אזור קירנאיקה לרבות בירתה בנגאזי. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקים ובאפריל-מאי 1941 הבריטים נסוגו למצרים והאיטלקים שבו ללוב.
האיטלקים האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים והוטלו עלינו עונשים כבדים: גירוש מלוב ומחנות הסגר.
בעת שנכנסו הגרמנים לעיר חששתי מפניהם. ביקשתי מהוריי שיקשרו אותי בחבל ויורידוני לבאר המים ושם אמות. כל הגברים נלקחו למחנה עבודה, ואנו, הנשים, היינו סגורות ומפוחדות בביתנו. אחי יוסף נהרג במחנה העבודה בידי הגרמנים.
בשנת 1942 הוקמו מחנות כפייה ליהודים בשל המצב בחזית והצורך הגובר בכוח עבודה.
בבית נשארנו אמי, אחותי ג`וליה ואני. התקיימנו ממה שנותר בבית: מעט לחם ושמן - זה היה כל מזוננו. הערבים ביצעו בנו פרעות וגזלו מאתנו את כל כספנו. כל העת חששנו לחיינו מאחר ונותרנו ללא הגברים וללא שמירה. מצב זה נמשך עד השחרור בידי הבריטים בינואר 1943.
אחי ציון הבריח יהודים לארץ, אך אותי לא היה יכול להבריח.
 
בשנת 1949 עליתי ארצה עם אחותי ג`וליה, בעלה ושלושת ילדיהם. אחי יצחק עלה לארץ עם אמי.
הגענו לבית עולים בבית לִיד ומשם עברנו למגדיאל.
 
בארץ עבדתי בניקיון בתים וכן עבדתי בבית החולים פינסטון.
בשנת 1952 נישאתי לאברהם רבינוביץ.
נולדנו לנו חמישה ילדים: ריקי - סייעת למורות, רמי, יוסף - עובד בפרדסים, אריה - טבח בבית ספר ורונן.
זכינו ליהנות מ-16 נכדים: איתי, מיכל, יעל, שי, דנה, ליאת, אוריאל, בר, נטע, בן, נתנאל, וליאת.