נולדתי בשנת 1931 לחוה ולאפרים בכפר דלוגושדלה שבפולין. רוב תושבי הכפר היו יהודים. אבי היה קצב. המשפחה הייתה דתית מאד. לאבי היו 15 ילדים משתי נשים. מאמי שנפטרה היינו שישה ילדים: דינה, הניה, מלכה, יונה, אסתר ואני.

בשנת 1939 פלשו הגרמנים לכפר. הם נקשו על תריסי העץ והורו לפתוח את הדלתות. הגרמנים הגיעו בסוסים ועגלות. משפחתי ברחה ליערות. אחותי מלכה שהייתה בת שנה, עטפו בכרית. בדרך התפזרה המשפחה לכל עבר. שמחה ואני הוכנסנו למוסד יתומים בברית המועצות ואחותי מלכה למוסד יתומים אחר. הרעב עשה בנו שמות ועל מנת לקבל פרוסת לחם נאלצתי לפצוע את ראשי. באחד במאי זכינו לבגדים יפים מן המוסד. ביקשתי מאחי שמחה שיברח עמי מהמוסד אך הוא סירב. ברחתי לבד. במשך שלוש שנים תמימות נסעתי בלוויית שלושה ילדים ברחבי ברית המועצות על גג רכבות. גמעתי מרחקים עצומים. אחזתי היטב בגג תוך כדי שינה ולא נפלתי מהרכבת ולו פעם אחת. חיילים שהבחינו בי נתנו לי בגדים. מאחר וכעסתי על בני משפחתי שלא חיפשו אחריי, החלטתי לשנות את שם משפחתי לשם נעוריה של אמי, ואת שמי הפרטי לשם אחי וקראתי לעצמי שמחה גולדברג.

לאחר המלחמה הוכנסתי למוסד יהודי בברגן בלזן. בתקופה זו כבר לא זכרתי את היידיש והפולנית, רק הרוסית הייתה שגורה בפי. במחנה זה פגשתי את אחותי דינה שהייתה יחד עם מלכה וטולבה-יונה אחיותיי. הם הובאו למקום בידי ארגון בית"ר. למחרת ביקשה דינה להוציאני מן המוסד אך הנהלת המוסד סירבה בטענה ששמי הוא שמחה גולדברג. רק לאחר חקירות הצהרתי בפניהם על שמי האמיתי. נסענו ברכבת לנמל מרסיי. באחת התחנות ירדתי, ולפתע הגיחה רכבת נוספת והבחנתי שהרכבת שלי החלה לנסוע. רצתי בכל כוחותיי עד שנאחזתי בה כשאחיותיי חוששות שמא שוב אבדתי להן. מאחר ואחיותיי היו רשומות לעלייה ארצה מטעם בית"ר התעוררה בעיה כי לא נמצא לי מקום באנייה זו שהכילה 170 איש. מחשש שמא לא אגיע בעקבותיהם ארצה יונה נשארה במקומי ואני הצטרפתי לקבוצה.
בשנת 1947 הגענו ארצה. קיבלתי אוהל בפרדס חנה ובו מיטת סוכנות מברזל. הייתי שם שלושה חודשים. נשלחתי למוסד דתי בכפר חסידים, ומאחר שסירבתי ללמוד והפרעתי במהלך השיעורים, נשלחתי לפתח תקוה לכפר גנים, למוסד בו היו רק תימנים. התימנים הציקו לי לכן ברחתי לשוק פתח תקוה. עבדתי בסבלות וישנתי באוטובוס במשך שנתיים. שוב הייתי מנותק ממשפחתי. גיסי ביקש שאבוא לחתונת אחותי יונה והתגוררתי אצלה בבני ברק.
עבדתי בסבלות ואחר כך בתחנת קמח `דגן` בבני ברק במשך 35 שנים.
בשנת 1955 נישאתי לרוחמה שנפטרה בשנת 1986.
נולדו לנו ארבעה בנים: אפרים - רואה חשבון, עוזי - בעל מפעל לאלקטרוניקה ושותף במפעלים אחרים, עצמון ואסף - יבואני נעליים.
זכיתי לשבעה נכדים: נמרוד, איתמר, אבישג, הדר, ניצן, ירדן וכרמל.
במלאת 800 שנים לכפרי דלוגושדלה ערכנו בו, שתי אחיותיי, מלכה ויונה, בנותיהם ואני, ביקור מרגש מאד וסיירנו גם במחנות ההשמדה שבפולין.
היום אני מתגורר בדיור המוגן " עד 120".

!ברוך נפטר באפריל 2013. יהי זכרו ברוך