רוט חוה (אודל)נולדתי בשנת 1926 למרים וחיים פרקש בעיר קישווארדה שבהונגריה. קישווארדה הייתה עיר קטנה ובה קהילה יהודית גדולה. המשפחה מנתה שמונה ילדים: התאומים אלזה-לאה-רחל וזולטן-לייזר-ברל, התאומים ארנו ויולן, לאצי, מיקלוש, אנדור ואני. משפחתי הייתה בעלת צביון מסורתי. אבי עסק למחייתו בעסקיי הובלות - היו לו סוסים, עגלות ופועלים. למדתי בבית הספר היהודי 8 שנים.
ב-19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. בית המתפרה בו למדתי ועבדתי כשנה, נסגר. באפריל רוכזנו בגטו של קישווארדה. הצטופפנו בחצר בית הכנסת שבגטו, ולפני חג השבועות נשלחנו בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו בעוד הגויים מוחאים כפיים למר גורלנו. הגענו לאושוויץ בירקנאו בלילה. לראשונה ראינו אסירים לבושים מדים בבגדי הפסים. אמי אחזה באחי הצעיר בן השלוש ויחדיו צעדו למשרפות. אחותי לאה הופנתה יחד איתי לימין – לחיים. הקאפו הסביר לנו שהעשן שאנו רואות הוא עשן הנשרפים של משפחתנו. כל העת ראיתי בעיניי סולם ניצב ועליו עולים היהודים באש. המספר הקעקוע שלי הוא 12409 A. חיפשנו במחנה את התאום של לאה כי חשבנו שבשל היותו תאום הוא ניצל, אך התברר שהוא נספה יחד עם שאר משפחתו. לאה חששה שהגרמנים מחפשים אותה לבצע בה ניסויים בשל היותה אחות תאומה. החרדה הזאת ליוותה אותה כל ימי חייה ואף חששה לספר לבעלה ולילדיה כי היה לה אח תאום. לאה הייתה ב-B לאגר ואני ב-C לאגר ואחר עברתי ל-B לאגר, הייתי בקבוצת קומנדו שהעבירה את האוכל בסיר גדול. ד"ר מנגלה ערך סלקציה, אני נשלחתי הצידה. סגרו אותנו במחסן עירומות. חיכינו לנס. למחרת בבוקר צורפתי למחנה עבודה ליבאו שבגרמניה יחד עם אחותי.
עבדתי במפעל לחלקי חילוף למטוסים ובנגרייה, יום ולילה במשמרות - שבוע כן שבוע לא.
בחודש דצמבר צעדנו ברגל כשאנו לבושים סמרטוטים ולרגלינו כפכפי עץ. הרופאה היהודייה נגעה בי והבחינה שאני קודחת מחום. אושפזתי בבית החולים, שבו היו אס-אס אנושיים. קצינת אס-אס ששוחחה עם הרופאה רצתה להצילנו והיא דאגה שאקבל זריקת פניצילין – תרופה חדשה באותה עת. אחותי שמרה עבורי מספר פרוסות שיחזקו אותי, אך הן נגנבו. לפני שהגיע ד"ר מנגלה לביקור חולים הורו לנו לשים על פנינו סדין שנחשב כמתים. ד"ר מנגלה הסיר את הסדין ואמר לי שהוא זוכר כי נפגש עמי בהגיעי לאושוויץ ופעמים נוספות. הפניצילין היטיב את מצבי וחזרתי למחנה ליבאו ועבדתי בנגרייה ובמסגרייה. שם שוחררנו בידי הצבא האדום ב-8 במאי 1945.
בתקופת השואה איבדתי את הוריי ושישה אחים ואחיות, אחי זולטן נורה אחרי שחרורו ממחנה גונס קירכן בידי הנאצים שברחו מהמחנות. כן נספו דודים ודודות, ונשארה לי רק אחות אחת שעלתה ארצה וחייתה עם בעלה ובנה הבכור ברמתיים עד 1955.
נישאתי לאהרון רוט במחנה ההכשרה מישקולץ שבהונגריה באפריל 1946.
ביולי 1946 עלינו ארצה מיוגוסלביה בעלייה בלתי חוקית באנייה "הגנה". על סיפון האנייה היו 2,678 מעפילים. האנייה נתפסה בידי הבריטים ונעצרנו לארבעה חודשים במחנה עתלית.
נולדו לנו שני ילדים: משה – העובד במפעל תעשייתי גדול, ומירי – מזכירת ועדת בנין ערים.
זכיתי ליהנות מחמישה נכדים: לילך, גיל, אפרת, ליאור וגיא, ומנין אחד – אור.