רויטקופ חנה (אנה)נולדתי בשנת 1924 לשרה ולצבי-הרש קובריגרו בכפר פסטר רבן שברומניה. בכפר התגוררו רק שלוש משפחות יהודיות. אבי היה בעל חנות מכולת. משפחתנו הייתה בעלת צביון מסורתי. משפחתי מנתה ארבעה אחים: ברקו-לייב, רחל, אהרון ואני. למדתי שמונה שנים בבית הספר הממלכתי.
בשנת 1944 הועברו שלושת המשפחות מן הכפר לעיר טירגו נימץ, על מנת שלא נתגורר בסמוך לגבול. שכרנו בתים וגרנו בהם מספר חודשים. עבדתי למען הגרמנים כתופרת, כשהרומנים קובעים לנו מה לתפור - בעיקר מדים לצבא.
כששמענו כי הצבא האדום מתקרב לאזור הועברנו למרחק של 40 ק"מ מן העיר.
צעדנו ברגל לעיר בוכוש. הקשישים הועלו על עגלה רתומה לשני שוורים ואחותי ואני צעדנו ברגל. בשעת הצעדה עצר אותנו קצין רומני בדרגת סגן אלוף בשם יונל, אותו אימי גידלה וחינכה, ואמר לגרמנים שהיא אמו. כשנשאל על ידי הגרמנים איך זה שאישה זו היא אמו והוא קצין רומני סיפר להם על טיפולה המסור בו. גם סיפור זה לא הצילנו מן הצעדה והמשכנו את מסענו ברגל. חיינו במקום חודשים ספורים. אמי חלתה ואני טיפלתי בה ועבדתי בחקלאות אצל גוי רומני ששילם את שכרי באמצעות מוצרי מזון והתייחס אליי יפה. חתנו של האיכר היה בעל אטליז ועבד עם האס-אס. האיש הנהיג כשרות בחנות וסייע ליהודים.
בשעה שחיילי הצבא האדום התקרבו לעיר, כל הגויים העשירים ברחו. האיכר נתן לי את כל מפתחות הבתים והודיע לי על בריחתם, וביקש אותנו להתגורר בביתו.
חיילי הצבא האדום כמובן ביקשו לבזוז את רכוש הרומנים העשירים אך לא מצאו את המסתור בו הטמינה המשפחה את כספה. אני חשפתי את המטמון ובו הכסף. בשעה שבעל הבית שב, היה סמוך ובטוח באובדן ממונו אך אני השבתי לו את כל רכושו. כאות תודה נתן לי מחצית מהסכום.
בשנת 1945, בתום המלחמה, שבנו לכפרנו ופתחנו את החנות. אני נשארתי בכפר עם הוריי ואחותי ניהלה את החנות.
בשנת 1951 עליתי ארצה במסגרת עצמאית באנייה "טרנסילבניה". הוריי נשארו ברומניה.
בשנת 1952 נישאתי ליהושע רויטקופ.
בארץ עבדתי בבית אריזה בפתח תקוה כמבררת ואחר עבדתי בבית קפה קמינסקי וכן בגן ילדים כעוזרת גננת במשך 18 שנה.
לבעלי ולי נולד בן: חיים.
זכיתי ליהנות משלושה נכדים: ישעיהו, חזי, וליאת.
חנה נפטרה באפריל 2016. יהי זכרה ברוך!