ריטר צפורה (פליציה-פלה)נולדתי בשנת 1920 לצִפְּרָה וליעקב פוקס בעיר לוביץ` שבפולין. עברנו לגור בעיר הגדולה ביטגושט שבמערב פולין. אבי היה סוחר. הבית היה בעל צביון ציוני. המשפחה מנתה חמישה ילדים: אסתר, ברוניה-בלימה, יצחק, הרש ואני. סיימתי את בית הספר המקצועי-תיכוני. השתייכתי לתנועת הנוער "השומר הצעיר".
הגרמנים כבשו את העיר שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה, ב-4 בספטמבר 1939. הגרמנים טבחו בפולנים. הם לא הרסו את העיר מאחר שבעבר ביטגושט נקראה בגרמנית ברומברג. כל משפחתנו ברחה מיד מן העיר אל דובז`ין אלה ויסלה, מקום הולדתו של אבי. שהינו זמן קצר במקום מאחר והגרמנים החלו לחוקק חוקים מגבילים. ברחנו לווילנה שבברית המועצות שם ריכזתי את הנוער בתנועת השומר הצעיר. הגרמנים מסרו את וילנה לידי הליטאים. הצטרפתי לקורס שנמשך כשנה מטעם השומר הצעיר ושם הכרתי את יוסף. כעבור שנה כבש הצבא האדום את העיר והקיבוץ פוזר. בשנת 1941 נישאתי ליוסף.
ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה ולא הספקנו לברוח. התחבאנו בלילה בבור, ובבוקר כשיצאנו הגרמנים כבר היו בעיר. החיים הפכו לקשים מאד. הגרמנים הקימו גטו בווילנה ובעלי אמר שלא נכנס לגטו כי זו מלכודת ליהודים. עבדתי במתפרה וכך קיבלתי מזון, ממכנסיים ישנות תפרתי מעיל כך שלא היה לי קר. קיבלתי תעודות מזויפות שאני פולניה ונקראתי פליציה רוגינסקה ובעלי יוזף רוגינסקי. במנזר עבד כומר שידע שאנו יהודים והחליט שצריך לחתן אותנו מאחר וכולם מדברים עלינו שאנו גרים ביחד. הכומר חיתן אותנו וקיבלנו תעודות נישואין אמיתיות. בעלי הסתתר במנזר בקולוניה וילנסקה יחד עם אבא קובנר ואריה וילנר. כשבעלי סיפר שיש לו אישה הנמצאת בווילנה אפשרו לי להסתתר ליד המנזר, באחוזה של קושיאוקובסקי שהיה סגן של ראש ממשלת פולין. כשפרצה המלחמה ברחו כל חברי ממשלת פולין ללונדון ובאחוזה נותרו רק אשתו של קושיאוקובסקי, בנם ובתם. גברת קושיאוקובסקי אמרה שאין לי ממה לחשוש מאחר ואף אחד לא יחפש באחוזתה יהודייה כי יודעים שהיא שונאת יהודים מאחר ויהודייה גזלה את בעלה. עבדתי בביתה במשק, חלבתי פרות והשתדלתי להיות נחוצה ופעילה. המשפחה התנהגה כלפיי יפה מאד - הם הוכרו כחסידי אומות העולם. לקראת סיום המלחמה התגוררתי בכפר הסמוך בצ`רני בורג ושם עבדתי בטורף. לימדתי בחורה לתפור במכונת תפירה. סייעתי לאיכר שאשתו נפטרה להוציא תפוחי אדמה וגרתי בבית של בת השופט שהיה בית מטופח ובו פתחו משרד לפרטיזנים. בשנת 1944 שוחררתי בידי הצבא האדום.
במלחמה איבדתי את כל משפחתי מלבד אחי שהתגורר בארץ משנת 1938 בקיבוץ רמת השופט.
עברנו לזלצבורג אוסטריה בה חיינו שלוש שנים. למדתי הוראת תפירה ולימדתי תפירה בעיר לינץ.
בשנת 1949 עליתי ארצה מאיטליה באנייה קאסרטה.
בארץ עבדתי כמורה בכירה בגימנסיה הרצליה במשך שלושים שנה.
לבעלי ולי נולדו שני ילדים: איזי - עובד סוציאלי בבית אבות, וליאורה - עובדת בחברת היי-טק בארה"ב.
בעלי ואני כתבנו ספר על חיינו בזמן המלחמה בשם "קרן אור באפילה".
זכיתי לחמישה נכדים: מיכל, נועה, אלעד, יעל, ואלון ולנין – עדו.
בשנת 2001 עברתי להתגורר בדיור מוגן "עד 120" ואני נהנית משפע של הרצאות וחוגים.