נולדתי בשנת 1932 לאסתר ולאהרון שוסטר בעיירה בלונייה שבפולין. אבי היה סנדלר. משפחתי מנתה שני ילדים: רבקה ואני. הבית היה בעל צביון חילוני לחלוטין. בתחילת המלחמה התפוצצה פצצה על ביתנו והבית נהרס כליל, למזלנו איש לא נפגע. התגוררנו תקופה אצל בן דוד של אמי, ומיד עם פרוץ המלחמה ברחנו לברית המועצות.

בברית המועצות עמדה בפנינו אפשרות לוותר על אזרחותנו הפולנית ולקבל בתמורה אזרחות סובייטית.
נשלחנו מטעם הממשלה הסובייטית להרי אורל אל העיר מגניטוגורסק. זו הייתה עיר תעשייתית גדולה ושם התגוררנו שנה. אבי עבד כסנדלר ואני התחלתי ללמוד בבית הספר. בתום שנה היינו רשאים לנסוע לכל עיר בה חשקה נפשנו. מאחר ולאמי היה בן דוד שהתגורר בנובוביליצה הסמוכה לעיר גומל החלטנו לעקור לשם, זה היה בשנת 1940.

ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. אבי גויס לצבא האדום כי היה בעל אזרחות סובייטית. אנו עברנו לגור בסיביר בעיר טומסק - עיר מחוזית גדולה. יום אחד בשעה שהלכתי לבית הספר נאמר לי לרוץ מהר אל ביתי. מסתבר שאבי הגיע פצוע מן הקרבות והוא הועבר לבית החולים הנמצא בעיר טומסק. אמי עבדה בבית חרושת. גרנו במקום עד סוף המלחמה. אבי שוחרר מהצבא האדום עקב פציעתו.
בשנת 1945, בשעה שהשטח שוחרר, נסענו לאזור קובן אל העיירה קריינובסקייה והתגוררנו בה בתנאים קשים מאד עד סיום המלחמה.
שבנו לפולין לאזור שהיה בזמנו בשליטת הגרמנים, לנידרשלזין, וחיינו בעיר יאבור עד שנת 1950. בכל התקופות למדתי בבית ספר, פעם בברית המועצות ואחר בפולין, שבנו לעיר יאבור וסיימתי בה את התיכון והבגרות. בעיר הזאת הכרתי את בעלי לעתיד שמואל.
בשנת 1950 עלינו ארצה. אבי שהיה קומוניסט נלהב בצעירותו עד הגיעו לברית המועצות, הפך לציוני וחלומו היה לעלות ארצה. בשנה זו הייתה עלייה המונית מפולין שארגנו המפלגות הציוניות.
עלינו באנייה "גלילה" ונשלחנו למחנה עולים, מחנה ישראל, וגרנו שם כשנתיים.
נרשמתי ללמוד בבית הספר לאחיות בהדסה ולמדתי שנה אחת. עבדתי בבית החולים אסף הרופא.
בשנת 1954 נישאתי לשמואל.
המשכתי את עבודתי כאחות בבית החולים הרצפלד שבגדרה ובבית החולים מאיר.
לבעלי ולי נולדו שני ילדים: אירית - מורה לאנגלית, וצבי- עובד במודיעין אזרחי.
זכינו ליהנות משישה נכדים: טל יובל, ודן ומהשלישייה: עמית, נדב ואיתי.