רמתי חוה (אירן) נולדתי בשנת 1932 לאסתר לבית שוורץ ופרנץ בראון בעיר דברצן שבהונגריה. משפחתי מנתה שש נפשות: הורים וארבע ילדים. צביון הבית היה חילוני, כשהחגים נחגגים בסביבה אנטישמית עוינת. אבי עבד בעריכה בבית דפוס ואמי הייתה עקרת בית. כל ארבעת הילדים למדו בגן יהודי ובבית הספר הממלכתי. עד המלחמה הספיקה אחותי קלרי לסיים את כיתה י`, אחותי ארזי – כיתה ט`, ואני – כיתה ה`, ואחי הצעיר, לצי, סיים את כיתה ב`.
עוד לפני המלחמה נלקח אבי לעבודות פרך. בשנת 1944, בעת המלחמה, היינו בגטו בבודפשט. שתי אחיותיי, ארזי וקלרי, נלקחו לעבודה בבית חרושת לשימורים, שם עבדו יומם ולילה, מבלי לשוב הביתה, עד שנלקחו למחנות הריכוז בגרמניה. היהודים בגטו לא הורשו להסתובב ביום אלא לשעות ספורות לשם הצטיידות במזון. אמי נלקחה מאתנו ומעולם לא שבנו לראותה. נשארנו לבד, אני בת 11 ואחי בן השבע. פלוגת חיילים עובדי כפייה יהודים הגיעה מעיר השדה לבודפשט. הפלוגה עברה בסמוך לרחוב בו התגוררנו. אבי שהיה בפלוגה זו ביקש ממפקדו חופשה בת מחצית השעה לראות את משפחתו. כך מצא אבי את שני ילדיו, בוכים על אובדן אמם. אבי, למרות הבטחתו למפקדו לשוב, אסף אותנו, נטל מעט חפצים ולקח אותנו ל"בית מוגן שוויצרי".
כך הייתה לנו תעודת מגן מטעם השגרירות השוויצרית. השגרירות הנפיקה תעודות אלו תמורת סכום לא מבוטל. "בבית המוגן" הצטופפנו כ-3,000 איש, בעיקר נשים וילדים. במקורו שימש בית זה כמוסד לעיוורים. הפשיסטים ההונגרים לא כיבדו את התחייבותם כלפי השגרירויות הזרות לשמור על הבתים המוגנים כטריטוריה בינלאומית וגירשו אותנו מהבתים. צעדנו ברחובות בודפשט לגטו. זכינו לצעקות בוז מצד התושבים המקומיים. הגברים שהופרדו כבר בתחילה, נלקחו למחנות ההשמדה. אחי ואני צעדנו אחרי שתי נשים וילדיהן. בלילה, בשעה שהגענו לגטו, מצאנו בו חדר לישון. כל אחת מהאמהות סברה לתומה שאנו שייכים לאימא השנייה. אבי, ששפר מזלו, מצא אותנו בגטו ושמע מפינו את כל זוועות המלחמה.
שוחררנו מהגטו בידי הצבא האדום ב-18 בינואר 1945. חיילי הצבא האדום פרצו למקלטים בהם הצטופפנו. בשעה שעלינו מן המרתפים ראינו עיר הרוסה ומופצצת. התחלנו לחפש את בני משפחתנו. מקום קבורתה של אמי לא נודע, אך שמענו שאמנו היקרה צעדה ב"צעדת המוות" מבודפשט עד גבול אוסטריה. במלחמה נספתה משפחתה של אמי - משפחת שוורץ.
בשנת 1949 עליתי ארצה בעליית הנוער באמצעות הג`וינט באנייה "גלילה". בשנים 1952-1950 שירתי כחיילת בנח"ל. ב-1952 נישאתי לאהרון רמתי ז"ל.
זכינו לגדל שלושה ילדים: יאיר – מראשי פרויקט ה"חץ", מנכ"ל בתעשייה האווירית, ענת – בוגרת תואר שני בחינוך מיוחד ועוסקת בכך, ואמיר - מהנדס מחשבים.
אני נהנית משמונת נכדיי: ארז, יובל, טל, נמרוד, ענברי, ליאור, מעיין ולירון.
אני מרחיבה את השכלתי בחוגים לגמלאים בבית האומנויות, מתנדבת בארגון הליונס וכן מראיינת ניצולי שואה בפרויקט "הוד-הזיכרון".