נולדתי בשנת 1922 לדינה ולאשר פרחודניק בעיר ברנוביץ שבפולין. העיר מנתה כ-30,000 יהודים. אבי היה סוחר. משפחתי מנתה שישה ילדים: הנקה, מאשה, בצלאל, חוה, יעקב ואני. המשפחה הייתה בעלת צביון דתי. למדתי בבית הספר "תרבות" ואחר למדתי טכסטיל בבית הספר המקצועי הרוסי – הפוליטכניום.
ב-17 בספטמבר 1939 נכנסו הרוסים לעירי ושלטו בה עד יוני 1941. ב-25 ביוני 1941 פלשו הגרמנים.
כעבור יומיים תפסו הגרמנים 73 יהודים והוציאו אותם להורג. כל יום הרגו יהודים. נערים מגיל 14 יצאו לעבודה. אני עבדתי במאפייה צבאית של הצבא הגרמני, עבודה ששמרה עליי בחיים בזכות הלחם.
בדצמבר 1941 רוכזו היהודים בגטו ברנוביץ. מידי מספר שבועות נערכו אקציות והיו מוציאים להורג יהודים. השמועות נפוצו ברחבי הגטו שהגרמנים חיסלו את כל יהודי העיירות הסמוכות. התארגנו בגטו ללחום בגרמנים. היה לנו נשק רב שנותר מנסיגת החיילים הסובייטים, מגנבה מן הגרמנים ומקנייה בכסף טוב מידי האיכרים.
בעת האקציות ביולי 1942 דרשו הגרמנים שנספק להם 3,000 יהודים, מאחר ולא הסכמנו פרצו הגרמנים לגטו ותפסו יהודים בכוחות עצמם. ביקשנו להתנגד לגרמנים בכוח הנשק, אך ראשי הקהילה התנגדו לצעד זה כי חששו שהדבר יגרום להרג המוני. ההנהגה חיה בתקווה ובאשליות. אותו לילה פרצו את גדר הגטו, וקבוצה של 18 גברים ו-4 נשים ברחו והצטרפו אל שורות הפרטיזנים.
הפרטיזנים לא חמלו על היהודים והרגו אותם בהזדמנויות שונות. עד סוף 1942 לא התקבלנו בזרועות פתוחות אצל הפרטיזנים. המצב השתפר כשבאו צנחנים מברית המועצות וארגנו קבוצות לפעולות תגמול כנגד הכוחות הנאצים. הוצאנו יהודים מהגטו, דאגנו למזון בגטו ושמרנו עליהם. יצאנו לפעולות חבלה, פוצצנו מסילות ברזל ורכבות, התנפלנו על תחנות משטרה, ובכבישים ירינו על כלי רכב גרמניים. בתחילת 1943 צורפתי לקבוצת צנחנים שהגיעה ממוסקבה. שבתי עם היחידה למוסקבה. נשלחתי לבית ספר לקצינים למשך שלושה חודשים והייתי לקצין. המשכתי את מסעי עם הצבא האדום ועברנו מאזור לאזור עד לברלין. פרקנו בתי חרושת גרמנים ושלחנו את תכולתם לברית המועצות. נשארתי כשנה בממשל הצבאי של ברלין. ביולי 1946 נפגשתי עם אנשי הבריגדה בברלין שעזרו לי לערוק מהצבא. סייעתי לעלייה ב` להבריח גבולות מפולין דרך סלובקיה, גרמניה, אוסטריה ולאיטליה.
ב-27 בספטמבר 1947, ביום כיפור, צורפתי לצוות שעלה על האנייה "אף על פי כן" באיטליה. על סיפון האנייה היו 434 מעפילים. נתפסנו וגורשנו על ידי הבריטים למעצר באי קפריסין. מאחר והייתי "איש צוות" ולא מעפיל, זכיתי לצאת מן האי כעבור חודש ימים. בקפריסין הכרתי את מי שתהייה רעייתי, עליזה, שיצאה לארץ אחריי.
הגעתי ארצה בשנת 1948. נישאנו לאחר כמה חודשים כשעליזה הגיעה ארצה.
התגייסתי לצבא. שירתִּי בחיל הים ממלחמת השחרור עד שנת 1971. בחיל הים הייתי מדריך של הנשק הצ`כוסלובקי שאותו הכרתי להפליא עוד מהיותי פרטיזן. תפקידי בחיל הים היה ממונה על חדר הנשק של נמל חיפה. עבדתי כמנהל סניף תנובה בחדרה עד יציאתי לגמלאות.
נולדו לרעייתי ולי שני ילדים: אשר- סמנכ"ל בחברת אשראי, ואריה - רואה חשבון.
זכינו ליהנות משישה נכדים: יעל, אורן, דנה, התאומות מיכל ומרב, ושירי.