נולדתי בשנת 1927 לחוה ולטוביה גרסט בעיר לודז` שבפולין. אבי היה מנהל חברה ואמי הייתה שותפה עם סבי וסבתי בבית חרושת לגרביים. המשפחה הייתה בעלת צביון דתי.
משפחתי מנתה שני ילדים: יהודה ואני. למדתי תשע כיתות כשאת לימודי התיכון למדתי בגטו וכן את מקצוע האחות.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לעיר.
כבר בימים הראשונים ספגנו את נחת זרועם, התנפלו על יהודים, התעללו בהם וגזזו את פאותיהם. רחובות נסגרו בפנינו ושעות היציאה הוגבלו.
בחורף 1940 רוכזו היהודים בגטו לודז`. עד תחילת שנת 1944 עבדתי כפועלת במפעל למוצרי עור.
מידי פעם ביצעו אקציות ונלקחו קשישים, ביניהם סבי וסבתי, ילדים וחולים. לקיתי בטיפוס קשה מאד והיו חייבים להסתיר אותי, ולמזלי איש רפואה טיפל בי והחלמתי.
בספטמבר 1944 נשלחתי בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. הופרדתי מהוריי ואחי ולעולם לא שבתי לראותם. שהיתי במחנה שבועיים וכשנערכה סלקציה בידי ד"ר מנגלה, ציין אחד מהגרמנים שאני חיוורת למדיי. מאחר ושלטתי בשפה הגרמנית הרהבתי עוז ואמרתי לד"ר מנגלה "אבל אני בריאה ויכולה לעבוד". תשובת ד"ר מנגלה הייתה "אז תלכי". כך לא נלקחתי לקרמטוריום. האסירות נדהמו על שהעזתי לדבר עם ד"ר מנגלה ונותרתי בחיים. נשלחנו ברכבות למחנה נויקלן בפרבר של ברלין שבו היו מפעלי קרופ לייצור נשק. עברתי מיון נוסף בו התאימו אותנו לקבוצות עבודה ואני נשלחתי לעבודה בפלטינה. עבדנו בשתי משמרות - יום ולילה.
לקראת תום המלחמה הופצץ האזור כל העת והשמיים ביום היו שחורים ובלילה אדומים. בזמן ההפצצה הסתתרנו בבורות ליד הצריפים. באחת ההפצצות נשרפו הצריפים ועל כן שיכנו אותנו בבניין הקולנוע של בית החרושת. היינו קבוצה שמנתה כ-500 עובדות ויחס הגרמנים כלפינו לא היה רע. הגרמנים אפשרו לנו לכבס את בגדינו ולתלות אותם על הרדיאטורים וכך נמנעה תופעת הכינים. בית החרושת הופצץ אך לא נהרס, מאחר וחלק מן הבעלים שלו היו אמריקנים. כשההפצצות גברו נערך מיון מי לחיים, ומי למוות בגז. אני נשלחתי למחנה הריכוז זקסנהאוזן. מאחר ולא היה מקום במחנה נשלחנו למחנה רוונסבריק. קיבלנו חבילות מידי הצלב האדום שרבים מתו בגינן.
באפריל 1945 נשלחתי באנייה לשוודיה כילדת ברנדוט ובדרך השליך מטוס שוודי פרחים על האנייה - אנו חששנו שעומדים להפציצנו. הושמנו בהסגר לחודש ימים. אני נשלחתי להבראה ואחרים נשלחו לאשפוז בבית החולים.
הצטרפתי לקבוצה שנמנתה עם עלייה ב` ועלינו ארצה משוודיה בפברואר 1947 באנייה "חיים ארלוזורוב". על סיפון האנייה היו 1,348 מעפילים. נעצרנו בידי הבריטים, עלינו לחוף בת גלים אך גורשנו לקפריסין. במרס 1948 שבתי לארץ.
גויסתי לצבא ועסקתי בבדיקות של המתגייסים. עבדתי כאחות בקופת חולים בחדרה.
בשנת 1948 נישאתי לניסן רשף אותו הכרתי בקפריסין.
לבעלי ולי נולדו שני ילדים: אשר – העובד כסמנכ"ל בחברת אשראי, ואריה – רואה חשבון.
זכינו ליהנות משישה נכדים: יעל, אורן, דנה, התאומות מיכל ומרב, ושירי.