שוורץ מרים (מינה)נולדתי בשנת 1923 לאסתר וליטמן ליטמן בעיר דרבן שברומניה. בעיר חיו כ-3,500 יהודים. לאבי הייתה חנות כל בו לצבעים והפרנסה הייתה טובה. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: מאיר, נחמה, אתי, פני, מנחם ואני. למדתי שש כיתות בבית הספר הרומני.
הגרמנים נכנסו לרומניה בשנת 1941. מאחר ועירנו דרבן נמצאה על גבול ברית המועצות-מולדביה, לא אפשרו הגרמנים ליהודים להתגורר קרוב לגבול ולכן נאלצנו להתפנות. בסוף יוני אותה שנה רוכזו כל יהודי העיר במחנה עבודה סגור בטירגו ז`יאו בגבול טרנסילבניה. בטרם יציאתנו למחנה החבאנו את הזהב, אך לא נשאר ממנו זכר. חיינו כחודש וחצי במחנה ונאלצנו לאכול בשר סוסים. הקהילה היהודית של לוגוז` התחייבה לקלוט את כל יהודי טירגו ז`יאו שהיו במחנה. כל משפחה אימצה משפחה אחרת. דודתי ואני התגוררנו בבית משפחה יהודית עשירה מלוגוז`, אחיי גרו אצל משפחות אחרות. אמי וסבתי התגוררו במבנה היפה של הקהילה היהודית וזכו למזון טוב. כל הגברים מגילאי 16 - 45 נלקחו למחנה עבודה בטרנסילבניה ובכללם גם אבי. כעבור חודש וחצי הועברנו לדורוהוי ומשם עברנו לאטאקי ורוכזנו בבית הכנסת שהיה סמוך לנהר הדנייסטר. הרומנים הוציאו אותנו במכות, וצעדנו בחושך למחנה טרנסניסטריה ולמוגילב. צעדנו: סבתי, אמי, שתי אחיותיה של אמי ואחיה וכן ששת ילדי המשפחה. כל היהודים צעדו על הגשר הזמני שהיה על הנהר דנייסטר ורבים מן הצועדים נפלו למים.
הגענו למחנה מוגילב. נשלחנו ברגל בלילה לכפר טרופובה בו חיו אוקראינים. חיינו אצל גוי במשך שבוע ימים. חיפשנו לנו חדר למגורים. בחדר אחד התגוררו כ-20 איש. כל החורף ישנו על גבי קש אותו שיטחנו על הרצפה. מחלת הטיפוס פקדה אותנו וסבתי נפטרה ונקברה בשדה. בסתיו התאפשר לנו לצאת מן המקום, אך בשל הרביצה המתמדת, ומחוסר מזון, לא יכולנו לקום וללכת ונעזרנו במקל כדי לצאת לשדה ולעבוד עם הגויים. אמי, שהייתה אישה נבונה, הלכה לכפר לאתר בית למגורים רק לנו. היא מצאה פרוזדור צר שם יוכלו לגור עשר נפשות. אמי הביאה את אחותה מגטו מוגילב וצעדה עמה 30 ק"מ עד לכפר טרופובה. על שפת הדנייסטר נמצאו בתים ריקים. האנשים הוציאו קרשים ועשו מהם מיטות. עבדנו על הגשר בסידור אבנים תמורת לחם. במקום התנהלו חיי מסחר. היה לנו מעיל גדול ולו כיסים. במעיל טמנו את כל סחורתנו: מחטים, סיכות, חוטים, ניירות, מציתים, גפרורים וסיגריות. אמי מכרה צבעים. מאחר וחומת הגטו הייתה גבוהה קפצנו מעליה ומכרנו את הסחורה לגויים תמורת קפה, לחם ועוגות.
בשנת 1944 הגיע הג`וינט למוגילב וקראו למשפחות יהודיות להכנס לרכבת. כל שמות בני משפחת ליטמן הופיעו ברשימה. נסענו ברכבת וקיבלנו מזון. הגענו לתחנת הרכבת בדורוהוי שם המתין לנו אבינו. לאבי לא התירו להגיע לעיר דרבן ועל כן נשאר מספר חודשים בדורוהוי.
בשנת 1945 נישאתי ליצחק שוורץ בדורוהוי וחיינו בעיר עד שנת 1963.
בשנת 1963 עלינו ארצה במטוס והגענו להוד השרון.
נולדו לנו שני בנים: שמעון – קבלן, ויעקב – מהנדס חשמל.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: נירית, כרמית, רועי, יניב ואור וכן משני נינים: עמית ועדן.
מרים נפטרה ביולי 2010, יהי זכרה ברוך!